סמי סמוחה מבדיל בין שתי משמעויות של "רב-תרבותיות", כמתארת מצב נתון (דסקריפטיבית) ומתייחסת אל מציאות רצויה (נורמטיבית). לדעתו המצב החברה הישראלית הוא למעשה של סתירה בין שתי המשמעויות האלו, שכן בעוד שישראל היא חברה רב-תרבותית בפועל (במסגרת הטענה הדסקריפטיבית) יש בה חסמים המונעים מעבר לגישה רב-תרבותית נורמטיבית.
סמי סמוחה מזהה שלוש תרבויות יסוד בחברה הישראלית: תרבות עברית, תרבות חרדית ותרבות ערבית. לטענתו זוהי תרבות הגמונית בעלת מדיניות ישראליזציה של קבוצות אחרות, בעיקר קבוצות עולים, יחד עם יחס מהוסס בנוגע להטמעת ערבים וחרדים. הזהות העברית מורכבת הן מנטישת היהדות המסורתית והן מיחס אמביוולנטי אליה, היא מכילה יסודות אירופאיים רבים ופניה על פי רוב אל המערב מבחינת ערכיה כגון דמוקרטיה אך היא "הכלאה בין יסודות אירופאיים ללא אירופאיים" מכיוון שיחד עם האתיקה הפרוטסטננטית הדומיננטית בה היא מכילה גם ערכים שאינם אופייניים למערב ודילול מסוים של ערכיו כמו תפיסה גמישה של שלטון החוק ועקרונות המשטר הדמוקרטי. התרבות העברית היא ביסודה ובעיני עצמה תרבות חילונית, אך היא ממזגת לתוכה גם יסודות מסורתיים ודתיים בולטים ועצם הגדרתה העצמית מושתת על תפיסות אתניות ולא אזרחיות.
על פי סמי סמוחה לתרבות הרוב העברית יש מספר תרבויות משנה שהן התרבות המערבית הלוקחת חלק בגלובליזציה ואינה מבקשת להתערות בסביבה הגיאוגרפית, התרבות הדתית-לאומית שחולקת רבים מערכיה של תרבות הרוב העברית כגון דמוקרטיה ונטייה חיובית למערב אך היא גם קרובה יותר לחרדים בתחום הדת. תרבות משנה נוספת שמונה סמוחה היא התרבות המזרחית שלטענתו נתפסה על ידי הממסד העברי כאיום ועל כן עברה תהליך של דיכוי תרבותי בכדי להטמיע בתרבות ההגמונית. התרבות המזרחית משלבת השפעות עבריות-ישראליות בצד השפעות ערביות, ים-תיכוניות ויהודיות מסורתית-דתיות. תרבות משנה נוספת היא התרבות הרוסית שמספריה הגדולים יחד עם היות כרבע ממנה לא-יהודית מנעו את הטמעותה המלאה והיא משמרת מידה של אוטונומיה תרבותית בצד דחייה של התרבות העברית הנתפסת לעיתים כנחותה. סמוחה תוהה האם התרבות הרוסית תיוותר תרבות משנה או תהפוך לתרבות נבדלת בפני עצמה ונוטה להניח כי האפשרות הראשונה סבירה יותר. תרבות המשנה האחרונה בתרבות הישראלית היא האתיופית שעוברים תהליך של היטמעות לשונית ותרבותית אך נדחקים אל רובדי החברה הנמוכים יותר ועל כן עשויים לפתח תרבות משנה מתמשכת.
סמי סמוחה רואה את מהותה של התרבות החרדית ב"הלכה היהודית" וטוען כי היא שוללת את ערכי התרבות העברית על שלל פניה. היא מתאפיינת ביחס אינסטרומנטלי לדמוקרטיה – שימוש בה לשם השגת מטרות אך ללא הפנמה של ערכיה.
ההבחנה המעניינת של סמי סמוחה בנוגע לתרבות הערבית בישראל היא התייחסותה אל היהודים כקבוצת השוואה למול התייחסותם אל בני עמם כקבוצת הזדהות. יש בה מגמות של היטמעות וישראליזציה שנובעות בין היתר ממגמה שלטונית מכוונת (לעומת ישראליזציה של החברה החרדית שהיא ספונטנית יותר) בצד ריאקציה פונדמנטליסטית שדוחה יסודות ישראלים.
סמי סמוחה כמו כן מונה את תרבויות קהילות העובדים הזרים בארץ כתרבויות נוספות אפשריות במרחב הישראלי.
בבחינת החסמים העומדים בפני ישראל באימוץ גישה רב-תרבותית מציין סמי סמוחה כי "ישראל היא תלת-תרבותית בהוויתה, אך לא רב-תרבותית באתוס שלה" והיא אינה מושפעת במידה ניכרת מהלכי רוח פוסט-לאומיים ורב-תרבותיים במערב. למרות הנסיגה ממדיניות כור ההיתוך ישראל עדיין דוגלת באתוס הציוני של תרבות אחידה. בסיום דבריו מבדיל סמוחה בין האסכולה הפלורליסטית לרב-תרבותית לבין האסכולה הרדיקלית ומצדד בפירוש בזו המתונה יותר אותה הוא מכנה גרסה "רזה" וליברלית של רב-תרבותיות ומאפשרת לכל תרבות ותרבות משנה את המרחב שלה אך משמרת יסודות משותפים של זהות בכדי לא להעמיק את השסעים בחברה.
