היסטוריה פוליטית: המזרח הקרוב החל ממלחמת העולם הראשונה

היסטוריה פוליטית: המזרח הקרוב החל ממלחמת העולם הראשונה

"המזרח הקרוב" הוא מונח שרווח במאה ה-19' ככינוי לאימפריה העות'מנית ולמדינות שקמו עם נפילתה: אירן, מצרים, ישראל והעולם הערבי באסיה. כיום נפוץ יותר הכינוי המזה"ת.

אחד התהליכים המרכזיים שהתרחשו הוא מודרניזציה, כלומר מעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית.

מרבית השינויים אירעו לאחר 1950 – תחילה במצרים ובטורקיה, ורק לאחר מכן בחצי-האי ערב. בסיכום יוצגו 3 תהליכי שינוי, כאשר השינוי הפוליטי היה גדול מן השינויים בחברה ובכלכלה. המאפיין הבולט ביותר של ההתפתחות הוא התהוותו והתפתחותו של מערך מדינות חדש. הגורם העיקרי לתמורות היה פנימי ולא בינלאומי, אם כי הייתה לגורמים הבינלאומיים השפעה.

על השינויים השפיעו 3 גורמים חיצוניים:

1. האימפריה העות'מנית – האימפריה העות'מנית השפיעה על החינוך במדינות, הלבוש, ההתנהגות והלשון. מערכת המינהל והחוקים העו'תמניים היו בסיס לממשלים רבים שקמו באזור. מותם של אחרוני דור העות'מנים היה אחד מגורמי המהפך המדיני שהתחולל במזרח הקרוב.
2. מדינות אירופה – צרפת הייתה הדגם האירופאי לחיקוי. החוק, מערכת החינוך, ושיטות המינהל הצרפתיות נפוצו באימפריה העות'מנית. ההשפעה האירופאית הייתה באמצעות רעיונות, דגמי מוסדות, לבוש והתנהגות. עיקר ההשפעה הייתה אידיאולוגית, וההשפעה על הכלכלה והמדיניות הייתה מועטת. גם בריטניה הייתה מדינה שהשפיעה באזור.
3. מעצמות העל : ארה"ב וברה"מ – ההשפעה האירופאית פחתה, לאור עצמאותן של מדינות האזור. המעצמות העניקו סיוע כלכלי וצבאי למדינות, אך השפעתן הייתה יחסית קטנה.

תמורות חברתיות

החברות המסורתיות היו עשויות יחידות נפרדות של משפחה, שבט, קהילה-דתית, כפר ורובע עירוני, אשר ניהלו קשרי-גומלין מצומצמים. מרכזיותה של המשפחה נשמרה לאורך התקופה כולה, אך גם בה היה שינוי מסוים – מעבר ממגורים במשפחה מורחבת למשפחה גרעינית. שינוי זה נבע ככל הנראה מתהליך העיור.

היחידה השבטית עברה שינוי רב, לאור המקום המרכזי שהחלה לתפוס המדינה בחברה. תפקידים מסורתיים רבים ניטלו מהשבט ובהם: משפט, חינוך, פוליטיקה וכלכלה.

בשנת 1923 היה המזרח הקרוב מוסלמי ברובו המכריע, היו מיעוטים נוצרים ויהודים. הקהילה הדתית הייתה ארגון חשוב, שגם ממנה נטלה המדינה חלק מהתפקידים. עם זאת, נותרה בידי הארגונים-הדתיים האחריות לדיני אישות וחינוך. ככל שהמדינה הייתה מוסלמית יותר, כך חשיבות הקהילה הדתית פחת, וככל שהייתה מפוצלת יותר חשיבותה עלתה.

התחזקות המדינה העמידה את המיעוטים הלא-מוסלמיים בפני כמה אפשרויות. האחת, לנסות ולחיות בצנעה בתקווה שיניחו להם (ארמניים ובהאיים באירן למשל). אפשרות שנייה מכונה "אסטרטגיית הזיקית" הכוללת ניסיון להמעיט בחשיבות הקהילה הדתית ולהדגיש זהות אחרת, כדוגמת הזהות הלאומית או הפוליטית. פתרון אחר היה בדמות המרת-דת. אפשרות רביעית הייתה כינון מסגרת טריטוריאלית-פוליטית עצמאית. כדי שזה יתאפשר על המיעוט להיות גדול למדי, להתרכז בשטח מצומצם, וליהנות מחסותו של פטרון רב-עוצמה (כמו הציונות בא"י). כמעט כל היחידות החברתיות הלא-מוסלמיות איבדו מכוחן במהלך התקופה, ורבים בחרו בפתרון של הגירה.

הקהילות המוסלמיות סיפקו לחברה שירותי-דת. עם התעצמות המדינה עמדו בפני המוסלמים 5 אפשרויות פעולה:

א.   קבלת אבדן התפקידים המסורתיים בתחומי החינוך והמשפט, והתמקדות באספקת אמצעים לביטוי האמונה האישית בלבד. בדרך זו נקטו מדינות חילוניות.

ב.      הצטנעות – הסתתרות מעיני המדינה וניסיון להמשיך לקיים בחשאי מעט מפעילותם המסורתית.

ג.        התנגדות אלימה למדינה – למשל מסדר הקאדרי בקרב הכורדים בעירק ובטורקיה.

ד.   פשרה בין תביעות הקהילה לתביעות המדינה – "המודרניסטים האיסלמיים" נקטו למשל בדרך זו. הם ניסו למצוא פשרות בין השריעה (קובץ ההלכות המוסלמי) לנהגים החברתיים והכלכליים החדשים.

ה.   פונדומנטליזם – ניסיון להשתלט על המדינה, ולנהלה לפי השריעה. אין כאן התנגדות למודרניזציה, אלא לאורח חיים מערבי (אלכוהול למשל). המפורסמת בתנועות היא תנועת "האחים המוסלמים" שהופיעה במצרים ב-1928. אירן היא דוגמה למדינה בה חל מהפך: עד 78' מעמד השיעיים במדינה נשחק, אך בשנת 79' ארעה המהפכה האסלאמית והקהילה הדתית השתלטה על כל המדינה.

בערך משנת 1970 חוקות המדינות החלו להעניק לאסלאם מקום חשוב יותר, מקום רב יותר הוקצה לדת במערכת החינוך, והתחזקה ההקפדה על צום, עלייה לרגל, חבישת רעלות וכו'.

תהליכים חברתיים נוספים:

אתניות – החל מ-1923 התגברה הזהות האתנית. הסיבה לכך הייתה העצמות המדינה, עליית מספר יודעי קרוא-וכתוב והפיכת ידיעת הלשון לדרישה מכרעת בקבלת משרות ממשלתיות.

העיר והכפר – התמורות בכפר נגרמו בשל הרפורמה בקרקעות שביטלה את קיום בעלי-הקרקעות הגדולים והחליפה אותם בהשפעת המדינה (למשל ע"י קואופרטיבים). גידול האוכלוסייה הוביל להגירה מהכפר לעיר, חלה התפתחות אמצעי-תקשורת שפרצו את חומות הבידוד של הכפר והמדינה חדרה לכפר בתביעות שונות. הערים גדלו, ונוצרו רבעים חדשים כך שמרבית האוכלוסייה העירונית גרה מחוץ ל"עיר העתיקה".

שינויים מעמדיים – בכל חלקי הקשת הפוליטית הייתה התנגדות לרעיון המעמדות. בטורקיה למשל נאסר קיומן של מפלגות המבוססות על מעמד. גם תנועות שדגלו בסוציאליזם הדגישו צדק חברתי, ולא מעמדות. הסיבה לכך היא שבמחשבה המזרח היה נטוע רעיון של חברה הרמונית ואורגנית. במהלך השנים הללו לא היו במזרח הקרוב מעמדות שהוגדרו לפי יחסיהן לאמצעי-הייצור. עם זאת, נוצרו קבוצות אינטרס על רקע כלכלי שהשתנו לאורך התקופה:

      1923-שנות ה-50' וה-60': המעמד המוביל הוא בעלי-הקרקעות הגדולים, ששלטו במערכת הפוליטית.

   שנות ה-50' ואילך: המעמד הבינוני העירוני תפס את מקום ה"נכבדים" (בעלי הקרקעות). האליטה הורכבה מעו"ד, מהנדסים, רופאים, מורים וסטודנטים. קבוצה זו הייתה תלויה במידה מסוימת במדינה, שכן היא זו ששלטה על התעסוקה. נכבדי-הדת איבדו מחשיבותם היחסית לאורך כל התקופה. עובדי התעשייה לא נעשו מעולם מעמד חברתי נפרד.

עליית ארגונים חברתיים חדשים – מפלגות, אגודות סטודנטים וארגוני נוער מסוימים החלו להתפתח מחוץ למסגרת המדינה. משנת 50' ואילך גדל מס' הארגונים שהיו מעין שלוחה של המדינה, כמו מפלגות המונים פוליטיות ומנגנונים לגיוס ותמיכה במשטר.

חינוך – בתחום זה חל שינוי דרמטי במהלך התקופה. כמות התלמידים עלתה בין השנים 23'-89' פי 7%. החינוך העל-יסודי התרחב, והחל משנות ה-60' החינוך הגבוה נפתח להמונים. מערכת החינוך התפתחה בחסות המדינה. בראשית התקופה סופק חינוך ממקורות חוץ-ממשלתיים (קהילות דתיות, מיסיונרים וכד'), והמדינה התמקדה בהכשרת עובדים לשירות הציבורי. במאה ה-20' השתנתה הגישה בתפיסה לפיה ההשכלה וביעור הבערות הן מפתח לקידמה. מונופול המדינה על ההשכלה לווה במחלוקת מתמדת סביב מקום הדת בחינוך הממשלתי.

החוק – המדינה התערבה בחוק ובמשפט עוד לפני 1923. לאחר 23' ניכרה מגמה של הרחבת סמכויות המדינה בתחומים אלו. נעשו ניסיונות להבטיח שכל משפט יובא לבית-דין ושופטים של המדינה, וכן נעשו ניסיונות לשנות את חוקי האישות. לא בכל המקומות נחלו המדינות את אותה מידת ההצלחה: טורקיה היא דוגמה למדינה בה בתי-הדין והחוקים הפכו לחילונים, וממולה ניצב חצי-האי ערב בו שרדו חוקי השריעה. לאחר שנות ה-70' נעשו ניסיונות להעניק מקום מרכזי יותר לדת. השינויים החוקתיים השפיעו גם על מעמד הנשים.

תמורות כלכליות

אחד הגורמים החשובים בתקופה זו הוא הגידול באוכלוסיה, שנבע בעיקר מירידה בשיעור התמותה. ההגירה הייתה גורם חשוב בשינוי הדמוגרפי, אך השפיעה בעיקר על פיזור האוכלוסייה בתוך המזרח-הקרוב. ההגירה נבעה בעיקר ממניעים כלכליים – הגירה לחצי-האי ערב העשיר בנפט למשל. העיור היה הגורם המרכזי בפיזור האוכלוסייה. ההגעה לעיר נבעה בעיקר מהרצון לשיפור תנאי-החיים. מרבית המהגרים לערים היו צעירים, משכילים ובעלי-יוזמה. הם נטו להצטרף לבני-הכפר שלהם כשהגיעו לעיר והסתייעו בהם. רובם עסקו במלאכות לא-מקצועיות, בנייה ושירותים.

אחת הבעיות הכלכליות עימה ניצב המזרח-הקרוב לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה הצורך לספק מזון, דיור, לבוש ותעסוקה לאוכלוסייה הגדלה, ואף לשפר את חייה. עד 45' האזור היה שרוי בקיפאון כלכלי. 2 אירועים משמעותיים השפיעו על כלכלת האזור:

1. השפל הכלכלי הגדול – השפל השפיע לא רק על המדינות המתועשות, אלא גם על ספקיות חומרי-הגלם ובהן מדינות המזרח-הקרוב. השפל הביא לתנופה במאמצי הממשלות לפתח את התעשייה, תהליך שזירז את ההשתחררות מהתלות באירופה.
2. מלחמת העולם השנייה – בהתחלה המלחמה גרמה למחסור, בפרט בשל קשיי התעבורה בים. עם זאת, המלחמה יצרה הזדמנויות לתעשיינים באזור, בעקבות ניתוק הקשר עם אירופה. כך המלחמה הייתה גורם ממריץ בהתפתחות התעשייה המקומית במצרים, סוריה וטורקיה. עם זאת, המלחמה שיבשה את התוכניות להפקת נפט בחצי-האי ערב. המלחמה הובילה גם לצמצום בצריכה, וכך המדינות יכלו להחזיר חובות-חוץ ולצבור עודפים ויתרות.

משנת 50 ואילך החלה כלכלת המזרח לשגשג. אחד הגורמים המשמעותיים לכך הוא הנפט. מדינות ללא-מקורות נפט שלחו פועלים וסחורות למדינות הנפט, וכך הרוויחו גם כן. גורמים נוספים לשגשוג היו דרישות האוכלוסייה הגדלה והשגשוג הכלכלי בעולם.

בשנות ה-70' ההצלחה הכלכלית במזרח-הקרוב גדלה אף יותר, בעיקר בשל הנפט. שגשוג זה נמשך גם בשנות ה-80', אך השפל בעולם והירידה בביקוש בנפט עצרו את הצמיחה הכלכלית.

המדינה זכתה לרווח נאה מהצמיחה הכלכלית. חלק ניכר מן ההכנסה העודפת הגיע למדינה והוחזר לאזרח בשירותים כמו חינוך, בריאות והגנה. עובדי-המדינה נהנו גם הם מהצמיחה. החקלאים הרוויחו בצורה הפחותה ביותר. עד 1923 החקלאות שלטה בכלכלת האזור, אך עד שנת 1985 רק 1/3 מהעובדים במשק עסקו בחקלאות. לאחר הרפורמה בקרקעות בשנות ה-50' נעלמו בעלי-האחוזות הגדולים ומספר חסרי הקרקע ירד. הייצור התעשייתי החליף רק במעט את מקום החקלאות, ועיקר ההתפתחות בו הייתה בשנות ה-70' עם התפתחות תעשיית זיקוק הנפט. השליטה הגוברת בענף הנפט גרמה לכך שמדינות האזור העלו את מחירי הנפט, ותיאמו את פעילותן בעזרת ארגון ה-OPEC (ארגון המדינות המייצאות נפט). ההכנסות עלו, אך האמרת המחירים גרמה לירידת הביקוש לנפט ולירידת מחירים. חשיבות הנפט היא בעיקר בהזרמת ההון לממשלות ופחות בתעסוקה.

תעבורה – בין שתי מלחמות העולם הונחו מסילות ברזל, נסללו כבישים ופותחו נמלים כדי לקרב את המזרח-הקרוב להתפתחות בשאר העולם.

שירותים – ענף השירותים, ובפרט שירותי הממשלה היה הענף הכלכלי החשוב ביותר במזרח הקרוב מבחינת התרומה לתל"ג ולתעסוקה, לאחר שחשיבות החקלאות פחתה.

בין השנים 23-562 מעמדה של אירופה בכלכלה באזור התערער. החוב הציבורי העות'מני חולק בין מדינות האזור, תפקיד הבנקים האירופאים בהנפקת שטרות עבר לידי המדינה, חברות הביטוח ומפעלי תעשייה הולאמו. התעשייה בתוך מדינות-האזור גדלה. לאחר 56' כל המדינות שלטו בכלכלותיהן ופיקחו עליהן, שלא כבעבר בהן ההשפעה האירופאית הייתה גדולה יותר.

תמורות מדיניות

התופעה המרשימה ביותר באזור בין השנים 23'-89' היא צמיחת והתגבשות המדינה. ב-23' חולקו שטחי האזור לכמה מדינות חלשות עם מוסדות מועטים בלבד. הן היו חסרות הגנה מפנני המעצמות הגדולות ואף מהכוחות החברתיים שבתוכן. בשנות 89' היו אותן מדינות מושרשות היטב בזירה הבינ"ל ושלטו בחברה ובכלכלה שבגבולותיהן. זירת המדינה הפכה למסגרת לכל שאר סוגי הפעילויות. היווצרות המדינות החדשות הובילה ליצירת חוקות, שהגדירו את אופי המדינה וזירת הפעולה הפוליטית הלגיטימית שלה.

המוסד החשוב ביותר שהקימו המדינות החדשות הוא הצבא שסייע לממשלה בשמירה על ביטחון החיים והרכוש. לאחר 23' ייסדו המדינות ממשלות מרכזיות לפי הדגם הצרפתי של מחוזות ויחידות קטנות יותר התלויות בהן. התפתחות המדינה הובילה לאיבוד הפונקציות של המוסדות הישנים, בעיקר בתחומי ביטחון, חינוך ומשפט.

ניתן לחלק את העילית הפוליטית ב-1923 ל-3:

א.   בטורקיה שכבת העילית הורכבה מוותיקי המנהל האזרחי והצבאי העות'מני הישן. הם נתמכו בנכבדי הכפרים ובראשי השבטים.

ב.   בחצי-האי ערב ובעבר הירדן הייתה עילית שבטית שנקבעה בעיקר לפי ייחוס משפחתי. היא נתמכה ע"י שכבה בעלת השפעה דתית.

ג.        במצרים, בסהר הפורה ובאירן העילית הורכבה מבעלי-קרקעות גדולים שישבו בערים ושלט בפוליטיקה שלהן.

נקודת המפנה העיקרית בתולדות המזרח הקרוב הייתה הדחת שכבת ה"נכבדים" והחלפתה בקבוצות חדשות שהורכבו מאנשי מינהל וקציני צבא. המהפך התרחש בתקופת המהפכות החילוניות בשנות ה-50' וה-60'. בשנים אלו הוקמו תנועות מהפכניות, שחרף העובדה כי לא השיגו את מטרותיהן המוצהרות, יצרו שינוי ממשי. המהפכנים התנגדו לשחיתות לאי-צדק ולאימפריאליזם. מטרותיהם הנוספות היו גירוש הזרים, מאבק בקפיטליזם ובפיאודליזם, אך תביעתם המרכזית הייתה הלאומיות. החירות הייתה מטרה חשובה נוספת, אך הודגשה החירות הקיבוצית, ולא החירות האישית. המהפכנים דגלו גם בקידמה, ומשנת 59' גם בסוציאליזם. הסוציאליזם במזרח היה שונה מהסוציאליזם האירופאי, בשל תפיסה לפיה המדינה והחברה הן גוף אחד. הביטוי המרכזי שלו הייתה התפקיד המכריע של המדינה בכלכלה ובחברה.

הפעילות המהפכנית הובילה להרחבת תפקידי המדינה, שברה את כוחם של הנכבדים, העבירה משאבים מהעיר לכפר, יצרה עילית עירונית חדשה הקשורה במדינה והעבירה את סמכות הזקנים לצעירים.

המהפכנות החילוניות ניסו לשאוב מתקופת המדינה הקדם-אסלאמית בכדי לגבש את הזהות הלאומית. סדאם חוסיין טיפח למשל את הפולחן להיסטוריה של עירק מתקופת הבבלים והאשורים. בנוסך לשימוש בהיסטוריה גויסה גם הלשון, וקמו תנועות שניסו לשמור על טוהר השפה מהשפעות זרות. ניצחון המדינה החילונית נבע בעיקר מהפעלת הכוח והיתרונות שהיא טמנה בחובה, ולא מתוך אידיאולוגיה.

רעיון הפאן-ערביות הופיע בצורות שונות במזרח הקרוב בשנים אלו. תחילה כתוכנית שאימצו השליטים במהלך מלחמת העולם הראשונה. עירק למשל רצתה להתאחד עם סוריה ולבנון. האידיאולוגיה הפאן-ערבית התחזקה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מתוך הדגשת הלשון הערבית המשותפת. רעיונות אלו היו בסיס להקמת מפלגות פוליטיות. בשנים 36'-45' התפתחה הפאן-ערביות כאינטרס עממי ופוליטי. שאלת א"י תרמה להתפתחות התפיסה. עיקר ההשפעה הייתה בשנות ה-50' וה-60' כשהפכה לאידיאולוגיה מובילה בקרב המפלגות הרדיקליות שתפסו את השלטון במצרים, סוריה ועירק. בשנים אלו נעשו מספר ניסיונות איחוד, למשל בין סוריה ומצרים. האידיאולוגיה כשלה בעיקר מפני שהמעיטה בחשיבות ההבדלים במסורות הפוליטיות והתרבותיות של מדינות ערב, מפני שלא היה בסיס כלכלי לאיחוד, מפני שמיעוטים לא-ערבים דחו אותה ובייחוד בשל חוזק האינטרסים שהיו מעורבים בהמשך ההפרדה בין המדינות.

התנועה הפאן-טורקית היא בעלת חשיבות פחותה. היא הורכבה בעיקר מאנשי רוח, ונתמכה בעקיר ע"י טורקים מחוץ לטורקיה. התנועה הדגישה את מאפייני התרבות הקושרים את כל הטורקים. חזונה היה ליצור ישות פוליטית הכוללת את הטורקים בטורקיה, בברה"מ בסין ואולי גם באירן ואפגניסטן. הגשמת רעיונותיה הצריכה פירוק מדינות לא-טורקיות, ולכן המדיניות לא צלחה. ממשלת טורקיה עצמה לא תמכה במדיניות, כך שהרעיון נותר בגדר חזון ומעולם לא איים על המדינות הקיימות.

התנועה הפאן-אסלאמית קראה תיגר על שלטון המדינה החילונית. לדידה על המדינות האסלאמיות להתאחד ולהקים התאגדות, פדרציה או איחוד בראשית שליט מוסלמי עליון אחד. התנועה קסמה  למוסלמים שחיו במדינות לא אסלאמיות, כמו הודו. ביטול החליפות בטורקיה ב-24' העלה תביעה להמשיך אותה ע"י חוסיין מלך חִג'אז ופואד מלך מצרים. אנשי-רוח מוסלמים רצו לייסד ארגון מוסלמי קבוע. בין שתי מלחמות העולם התכנסו כמה ועידות אסלאמיות, אך הן לא הצליחו להקים ארגון קבוע בשל ניגודי אינטרסים. בשנים 50'-67' נדחקו התנועות האסלאמיות מהזירה הפוליטית בשל התחזקות המדינה החילונית, ורק מפלת הערבים ב-1967 העלתה את קרנו של רעיון האיחוד האסלאמי. בשנת 1971 נוסדה "הועידה האסלאמית" שכינסה כנסים של ראשי המדינות המוסלמיות בכדי לתאם עמדות פוליטיות. הקמת הארגון קמה על רקע התחזקות ערב-הסעודית וניסיון הצתה של מסגד אל-אקצה בירושלים ב-69'. התנועה לא ניסתה לאיים על מסגרת המדינות עצמן, אלא ביקשה לשנות את אופיין. התנועה זכתה לאהדה מהעם, אך לא קיבלה תשומת-לב פוליטית משמעותית.

התנועות האתניות-הבדלניות שצמחו בתוך המדינות הן אלו שהיוו איום על מערך המדינות, שכן הן שאפו ליצור מדינות חדשות. התנועות התאפיינו בלשון נפרדת. התעצמות מעורבות המדינה הביאה להתעוררות קבוצות אלו כי נושא הלשון הפך מרכזי בחינוך, בבתי-המשפט, בצבא ובמנהל. מי שלא שלט בשפה היה בעמדת נחיתות. דוגמאות: הטורקים בסוריה שהצליחו להינתק ממנה ב-1939. התנועה הכורדית החלה כעניין שבטי, אך משנות ה-60' אימצה מאפיינים של תנועה אתנית קלאסית. בעירק הכורדים השיגו הסכם אוטונומיה, אך זה לא עלה בידם ביתר המקומות.

מערכת המדינות הבינ"ל תמכה במערך המדינות במזרח-הקרוב באמצעות חבר-הלאומים והאו"ם. היו גם מדינות יחידות שסייעו למדינות במזרח-הקרוב ורצו להבטיח את שלמותן. בכמה מקומות סייע המערך הבינ"ל בכוח צבאי ובסיוע כלכלי. אך הגורם המכריע בהתגברות כוחה של המדינה וביציבות המדינה הוא התנהגות המדינות עצמן והאינטרסים של האליטות ששלטו בהן.

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים