היסטוריה פוליטית: תנועת הנשים במאה ה-20
לפניכם סיכום מאמר של ברברה ראיין אודות קורותיה של התנועה לשוויון זכויות לנשים במאה ה-20. קראו גם אודות חמש הוגות פמיניסטיות שחשוב להכיר
Ryan, Barbara. Feminism and the Women’s Movement: Dynamics of Change in Social Movement Ideology and Activism. NY: Routledge, 1992, pp. 21-52.
הפיצול בתנועת הנשים ב1870, נבע מויכוח על אסטרטגית הפעולה הנדרשת. הם התחלקו לNWSA (National Women Suffrage Association) והAWSA American Women) Suffrage Association). משום שהפיצול לא היה אידיאולוגי, הוא לא הביא לגידול בתנועה או בעיצוב הרעיונות. שתי התנועות ניסו להביא לזכויות לנשים ובמיוחד לזכות הבחירה (Suffrage = זכות בחירה) אך הם התווכחו בניהם לגבי האופן בו תושג במטרה. במשך השנים הAWSA עבדו יותר בתוך המדינות, בעוד הNWSA עבדו יותר במישור הפדראלי. למרות שלא הצליחו להתקדם לכיוון של מתן זכות בחירה, התנועות השפיעו בעיקר על דעת הקהל של נשים בארה"ב לתפוס עמדות ציבוריות יותר.
לאחר תקופה ארוכה וחוסר הצלחה, התנועות התאחדו שוב ב1890 כדי ליצור את ה NAWSA (National American Women Suffrage Association) וסוזן ב. אנתוני הובילה את התנועה. האיחוד הזה הביא לפריחה של תנועות פמיניסטיות שונות ברחבי ארה"ב . התנועה נתמכה ע"י גל של פמיניסטיות נוצרית בתקופה זו שנקראה התקופה הפרוגרסיבית. בשנות ה90 תנועת הנשים הנוצרית, ה WCTU Women's Christian Temperance Union) ( הייתה התנועה הגדולה ביותר עם מעל חצי מליון מתפקדות. בתחילה תנועה זו ראתה את עצמה כמובילה מעין מסע צלב מוסרי והייתה בעיקר תנועה דתית, אך בהמשך היא קיבלה דחף פרוגרסיבי והחלה להתנהל במישור הפוליטי. תנועה משמעותית נוספת, בראשות ג'יין אדאמס, הייתה תנועה חברתית שהתיישבה בשכונות מצוקה כדי לעבוד עם התושבים. הן עבדו בעיקר עם נשים עובדות שחיו מתחת לקו העוני ולכן מהר מאוד הם מצאו את עצמן פעילות במאבק על זכות ההצבעה.
גם ההשכלה השפיעה על הנשים. יותר נשים קיבלו השכלה גבוהה והתנגדו לתפיסה המסורתית לגבי מקומן של נשים בחברה. האוניברסיטאות, שהיו במשבר כלכלי, בירכו על הצטרפות הנשים כדי לקבל יותר כסף. בתחילת המאה ה20 כבר היו יותר נשים מגברים בכמה מהאוניברסיטאות הגדולות. התבססות הנשים באקדמיה החלה לשנות את המחקר הסוציולוגי. באוניברסיטת שיקגו מיוסדת אסכולת שיקגו והנשים החלו לקיים דו שיח עם האקדמיה לגבי מקומן של נשים בחברה. האסכולות השונות התפתחו לכיוונים שונים מהחשיבה הכלכלית של שארלוט גילמן ועד הרדיקליות של אמה גולדמן. גישות מדעיות החלו להתגבש כדי להסביר מדוע נשים לא צריכות "להישאר בבית".
הפעילות בתנועה הייתה גם במטרה לשפר את חייהן של הנשים אך היו מחלוקות על אסטרטגית הפעולה. הייתה גישה של שוויון לנשים וגישה נגדית לאפליה מתקנת והגנה על נשים. היו גם גישות שרצו להראות לנשים יש נטיות לרפורמות ולמנהיגות טובה יותר מגברים, ושרק נשים יכולות ליצור פוליטיקה הומאנית.
נושאים של עבודה ופרנסה היו מהותיים ביותר. כבר באמצע המאה ה19 היו ניסיונות להקים איגודי עובדים של נשים, אך אלו לא נתמכו ע"י האיגודים האחרים ולא הצליחו. בלית ברירה הנשים פנו לרפורמות בחוק כדי להטיב את תנאי העבודה. הנשים קיבלו שכר נמוך בכ50% מגברים, תחת ההנחה שהגברים היו המפרנסים העיקריים. האיגודים והמחוקקים המשיכו בהתנגדותם לנשים עובדות. בתחילת המאה העשרים החלו נשים להתאגד כדי להביא לרפורמה בתנאי השכר, מה שאיחד את כל התנועות הפמיניסטיות.
ההתאגדויות לתנועות נשים כיסו את כל ארה"ב וחצו את כל הקווים הדמוגרפים, מקבוצות של נשים שחורות ועד קבוצות של נשים לבנות בדרום ארה"ב.
השפעות על התנועות החברתיות
תנועה חברתית חייבת לגייס פעילים ותומכים, אחד המדדים להתקדמות של תועה חברתית היא עליה במספר הפעילים. אחד שינוי במספר והרכב הפעילים יכול גם לשנות את האידיאולוגיה של התנועה. בימיה של אליזבת' סטנטון והWCTU, השתמשו בדת כדת למשוך פעילים. עם החיבור של הWCTU והNAWSA, החלה מחלוקת לגבי אופי המאבק. היו גישות שלנשים יש וכולות מוסריות גבוהות יותר, וגישות אחרות דרשו שוויון בין המינים. למרות חילוקי הדעות, שתי התנועות התאגדו סביב המאבק לזכות הבחירה.
אך ככל שראו שזכות הבחירה הוא כלי ולא מטרה, המחלוקות האחרות התעצמו, כמו המחלוקת סביב מקומן של נשים בשוק העבודה. מחלוקת נוספת עלתה בעקבות תמיכתם או התנגדותם של נשים בתיקון ה18 לחוקה (איסור על אלכוהול-1919). המחלוקת התחדדה עם התגברות ההגירה לארה"ב. המהגרים לא ידעו אנגלית וארגוני הנשים האשימו אחת את השניה בהשפעה לא נכונה על הצבעת המהגרים, זאת משום שההצבעה על זכות הבחירה הייתה בפתק ורוד ולא לבן כמו השאר.
ברגע שנשים דרומיות החלו להצטרף לארגונים, מחוקקים בדרום החלו לפעול נגד זכות הבחירה לשנים. מדינות הדרום סירבו לתיקון ה19 לחוקה (מתן זכות בחירה לנשים-1919). זאת למרות שהם תמכו באיסור על אלכוהול. הנימוק לא היה משום התנגדות למעורבות פדראלית במדינות, אלה משום שהם ראו זאת כפתח להרחבת ההצבעה גם לשחורים (תיקון ה 15 לחוקה מ1870, שהם סירבו לקבל באופן רשמי. אגב באופן רשמי זה התקבל מאוחר מאוד בחלק מהמדינות, האחרונה הייתה טנסי ב1997!). ובכך האופוזיציה לארגוני הנשים גדלה ואפילו התמסדה.
חידושים והתקדמות
עם הכישלון בגיוס פעילים וחוסר הישגים במאבק על זכות הבחירה, החלו ארגוני הנשים לשנות את הטקטיקה. מספר השים, שלמדו מהמאבק המיליטנטי יותר באנגליה, תפסו תפקידים גבוהים בארגוני הנשים. אליס פול החלה לארגן הפגנות המוניות ולהשיג סיקור תקשורתי.ב1914 היא יסדה את הCU (Congressional Union) וההפגנות עם דגלים בצבעי סגול, לבן וזהב, היו שגרתיים וגדולים יותר מבעבר. הCU ארגנו עוד אירועים כדי להעלות את המודעות לזכות הבחירה לנשים. באחד המסעות שלהם מחוף אל חוף, הם השיגו מעל חצי מיליון חתימות. הם הפעילו לחץ ישיר על הנשיא ווילסון במשלחות שנפגשו איתו, וניסיון להקים מפלגת נשים כנגד המפלגה הדמוקרטית. ב1917, למרות המלחמה, הCU הפכה ל NWP (National Women's (Party ובמשך שנה וחצי הפגינו על בסיס יום-יומי מול הבית הלבן. הNWP קיוו להביך את הממשלה ע"י הפניית תשומת הלב למלחמה על הדמוקרטיה כאשר אין דמוקרטיה מבית.
המיליטנטיות הזו הביאה לגל מעצרים בהפגנות וזלזול מצד האוכלוסייה, אך הנשים היו בשלהן ונאבקו בכל תוקף. הקנסות גברו וחלק מהנשים, כולל אליס פול, נשלחו למעצר לכמה חודשים. במעצר הם המשיכו את התנגדותן, קראו לעצמן אסירות פוליטיות ופתחו בשביתת רעב. גזר דינם קוצץ בעקבות לחץ ציבורי גדול, ומיד הם יצאו בקמפיין להשיג עוד תמיכה וכסף. הסיקור התקשורתי, הקנסות והמעצרים העלו את המודעות למאבק כך שהשיחות סביב הנושא התנהלו בכל בית.
באותו זמן היו שינויים גם בNAWSA. הטקטיקה עלתה לרמה הפדראלית, וזה העצים את גיוס הפעילים. התנועה השתתפה בהפגנות של הNWP ולחצה על המפלגה הדמוקרטית, אך לא עד כדי חוסר התמיכה בממשלה בזמן מלחמת העולם הראשונה. היא גם לא עזרה לנשים שנעצרו בהפגנות. אך עדיין התנועות היו מאוחדות סביב מטרת המאבק החברתי, וזה שיקף גם את רוח התקופה.
בשנים אלו היו שינויים רבים שהיוו אופי יותר פתוח לדמוקרטיה, כמו למשל התיקון ה17 שהעביר את בחירת הסנאטורים לכלל הבוחרים ולא למחוקקים במדינות. השינויים החברתיים בעקבות המלחמה הביאו לפתיחות רבה יותר בתפיסת הדמוקרטיה. מדינות שונות בעולם החלו לתת זכות בחירה לנשים, וכן גם חלק מהמדינות בארה"ב עשו זאת עוד לפני התיקון ה19 ב1919.
בשנים האחרונות של המאבק, NAWSA מנתה כשני מיליון מתפקדים והמשיכה לפעול גם במדינות וגם ברמה הפדראלית. הם לא היו מצליחים להעביר את התיקון אם לא הייתה תמיכה של המדינות ולכן השפיעו כדי להביא לבחירתם של חברי קונגרס שתומכים ברעיון. התהליך הושלם ב1920.
שינויים חברתיים
דרישות התנטעה היו נועזות, יחסית לתקופה, וקשה לציג רעיונות חדשים במצב חברתי מסוים. הפעילים נטו ללגלג על דעת הקהל ובד"כ רוב הפעולות נועדו לזעזע ולהיות פרובוקטיבים כדל לקבל תשומת לב. מאוחר יותר התנועה רצתה ליגיטימציה ציבורית רחבה יותר, הפיצול נבע בין היתר סביב הויכוח על מי לבסס את התנועה וכיצד לזכות בלגיטימציה.
כדי לפעול בתוך החברה ולא לאבד עניין, התנועה הייתה צריכה לחדש ולגוון את הטקטיקה שלה. ע"י כך שקמו תנועות נשים שונות, שהתנגדו אחת לשניה, המאבק קיבל חיים חדשים ומגוון רחב של דרכי פעולה. הקו המיליטנטי הביא ליותר פירסום, והמודעות עלתה סביב המאבק לתיקון ה19 לחוקה, ובכך גם מתנה יותר לגיטימציה ל NAWSA. המאבקים הין שני הפלגים היו גדולים. NWP האמינו ש NAWSA לא יובילו לשום שינוי במפלגה הדמוקרטית, משום שתמכו בנשיא ווילסון. הם ראו אותם כתנועה שמרנית שבעצם שלחה את המאבק 50 שנה אחורה. NAWSA מצידם ראו את NWP כפנאטיים שמעליבים את הנשיא ולוקחים קרדיט על עבודה לא שלהם. אך שתי התנועות היו חשובות, האחת בתחום הארגוני והשניה בתחום הפרסומי.
כל הצלחה של תנועה כזו ישר תוביל להתנגדות מסוימת עם בממסד או בחברה. למשל, ברגע שנשים החלו להאבק על זכויותיהם, צצו הגבלות חדשות על הפלות ואמצעי מניעה. כנגד זה קמו תנועות למניעת הריון בקרב תנועות הנשים. קליניקות חדשות נפתחו, ובניו יורק נעצרו נשים שחילקו מידע על אמצעי מניעה. התנועה אמנם האמינה בזכותם של נשים לשלוט בגופם אך חששו מהתגובה הנגדית. מרגרט סנגר, מראשי המאבק למניעת הריון, נאלצה לפנות לתנועות להשבחת הגזע (EUGENICS) לתמיכה.
במרכז ההתנגדות לזכות בחירה לנשים, הייתה הגישה שנשים אינם אוטונומיות, אלא שייכות לגברים (ניתן לראות דוגמא לכך בתנועת נשים אנגלית שדרשה זכות בחירה לנשים לא נשואות, ולא לנשים נשואות). התנועה האנטי-סופרג'יסטית, נשים וגברים כאחד, טענו שנשים צריכות להכפף לאינטרס המשפחתי. היו נשים שלא רצו את העצמאות שבאה עם זכות הצבעה, ופחדו שנשים אלו לא ינשאו ולא יתמכו בנשים נשואות. כנגד טענות אלו, תנועות הנשים שינו את האידיאולוגיה שלהם. הם ניסו להראות את הטוב הכללי שיצא מכך שנשים יוכלו להצביע. לרוב התנועות כבר לא היה חשוב מה אומרים או מה האידיאולוגיה, עבורם המטרה בהשגת זכות הבחירה הצדיקה כל אמצעי.
לפני הגל השני
עם קבלת התיקון ה19 נשים יכלו להצביע, אך לא כל תנועות הנשים שמחו. הגורם המאחד היחיד הושג וכעת התנועות השונות התפרקו לקבוצות אינטרס שונות שניסו לקדם נושאים שונים. בגדול אפשר לראו כאן שתי גישות: האחת שקראה לשוויון והשניה שקראה להגנה על נשים. לאחר התיקון ה19, אליס פול כתבה את התיקון לשוויון זכויות (Equal Rights Amendment) בניסיון להשיג צו שוויוני יותר בחוקה. NAWSA לא תמכה בהצעה של פול, וביחד עם קבוצות אחרות הם ניסו לפנות אל סוגיית מקומה של האישה במשפחה, הם ראו את האישה יותר כאמא מאשר כאישה עצמאית. בסופו של דבר התנועה נכנעה לפילוג הפנימי. בנוסף לכך גילו שנשים לא הצביעו בשונה מגברים, גילוי אשר פגע ברעיון שנשים היו נעלות יותר, מבחינה מוסרית או רוחנית.
לאחר התיקון ה19 היו עוד כמה חוקים ששינו את היחס אל החלש, בניהם חוקים להגנת ילדים. בנוסף לכך היו ניצנים של שינויים חברתיים. הפמיניסטית יצאה מהאופנה ובמקומה קמה האישה המשוחררת, שכעת התלבשה שונה משום שיכלה ולא משום שלא יכלה. ראשי התנועה המשיכו לעבוד עם תנועות נשים, בעיקר באירופה ואמריקה הלטינית, או שעברו לאקדמיה.
הקשיים הכלכליים והפוליטיים בשנות העשרים והשלושים הקשו גם על השוויון וההשתלבות התקינה של נשים בחברה. בימי השפל הכלכלי דעת הקהל הייתה נגד יציאה של נשים לעבודה ובתי ספר לא העסיקו נשים נשואות. במלחמת העולם השניה נשים נאלצו לתפוס את מקום הגברים בשוק העבודה. אך הם נזרקו ממקום עבודתם עם חזרת הגברים מהמלחמה. עד שנות ה60 ערכי המשפחה שוב עלו על הפרק, גיל הנישואין ירד ושיעור הילודה עלה. אך לקראת סוף שנות ה50, השוק השתנה והנשים יצאו לעבוד, למרות שזה היה כנגד הנורמה החברתית.
הדיסוננס הזה בין מחשבה להתנהגות בפועל שיחק תפקיד חשוב עם הפריצה המחודשת של התנועה בשנות ה60. המאבק הפנימי הזה הראה שעדיין היו דרישות לשוויון ועצמאות, שלא נענו לאורך השנים, אך דרישות אלו נקברו עמוק בתוך הדמות של האמא-עקרת בית של שנות ה50.
תנועות הנשים עדיין פעלו בשנות ה40-50, בעיקר סביב הERA, אך ללא הצלחה לאור הפילוג העמוק סביב הסוגייה.
מקומה של אידיאולוגיה בתנועות הנשים
למרות שתנועות הנשים הציגו טקטיקות מגוונות למדי, הם לא הציגו אידיאולוגיה מורכבת, או אפילו מאחדת. התנועה הייתה מאוחדת רק סביב זכות ההצבעה, ולא סביב פמיניזם. אפילו סימון זכות ההצבעה כיעד נבע משיקולים שונים בהתאם לתנועה. גם לאחר התיקון ה19 לא היה שום כיוון ברור שבו המשיכו התנועות. הNWP הייתה מנודת עד שסוף שנות השלושים, וגם אח"כ עדיין היו התנגדויות רבות לERA. עד שנות ה60, הNWP הייתה התנועה היחידה שהגדירה את עצמה כפמיניסטית. בכך היא הייתה היחידה שהצליחה להחזיק מעמד בשנים הקשות ולקדם נושאים, מה שהיה חשוב מאוד לפריצה המחודשת של התנועות בשנות ה60.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
