היסטוריה פוליטית של זמננו: תנועת הנשים בראשית המאה ה-20
תנועת הנשים היא פיתוח של המאה ה-19. כמובן קשור למהפיכות התעשתיות, לקיומה של תרבות אורבנית רחבה, לשבירת החברה המסורתית. כדי שנשים יוכלו לדרוש השתתפות בפוליטית צריכה היתה לקרות מהפכה במובן החברתי-כלכלי. בחברה המסורתית היה מאוד קשה שתצמח מלמטה דרישה כזאת.
ישנן שתי מדינות בהן ישנן נשים (וגם מעט גברים) שמובילים את הדרישה להשתתפות פוליטית נשית: ארצות הברית ובריטניה. בארצות הברית התנועה הפמיניסטית מחולקת לשתי תנועות, כי ארה"ב נותנת שני כיוונים של השתתפות פוליטית: פדרלית ומדינתית. התנועה הפמיניסטית מתחילה לפעול לפני מלחמת האזרחים, כאשר השאלה של זכויות המדינות כאוטונומיות עצמאיות אינה פתורה. ב-1848 לערך עדיין יש למדינות הרבה מה להגיד.
אליזבת סטנטון והשנייה ולוטרישיה מוד (??): עומדות מאחורי הצהרת זכויות נשים שמתבססת ב- 1848, הצהרה מתונה שמבקשת שלנשים יהיה חלק כלשהו בחיים הפוליטיים. בתקופה ההיא היה ברור שתנועות אלה הן תנועות אליטיסטיות. אלו הן נשים משכילות ובעלות תפיסות פוליטיות. התפיסות הפוליטיות שילבו לרוב דרישה לזכויות נשים במסגרת דרישה לזכויות כלליות – פתיחת זכות הבחירה למשל לאוכלוסיות יותר רחבות, כדוגמת ביטול העבדות וכן הלאה. בבריטניה יש כזה דבר גם. משהו כמו חלק מהאליטות השמאלניות. אלמנטים רדיקליים, אך לא מהפכניים.
הגל הזה לא עבד, מהרבה מאוד סיבות:
א. הסקטורים, גם המתקדמים ביותר, פשוט לא חשבו שלנשים צריך להיות מקום בחיים הפוליטיים. כך גם הסוציאליסטים באירופה (שחשבו שצריך לשחרר את כולם).
נשים למעשה קיבלו זכויות פוליטיות רק במקומות בהם הייתה התיישבות חלוצית, כי הן מילאו תפקיד מרכזי ככוח אדם (כך גם בהתיישבות החלוצית בארץ). כך גם במלחמות העולם – הנשים מילאו תפקידים שמילאו הגברים, וברגע שנגמרו הטיעונים למה אישה לא יכולה למלא תפקידים אלה, האליטות הפוליטיות החלו לסגת ונתנו תפקידים לנשים. דוגמא נוספת: גם במסגרת מלחמת האזרחים האמריקאית עלתה השאלה הזאת. ניתנו זכויות לאוכלוסייה השחורה, אך לנשים לא נתנו. נתנו זכויות רק ביומינג, כי היו הנשים מילאו תפקידים אחרים (גם התיישבות חלוצית). בטריטוריות בהן הייתה מעט מאוד אוכלוסייה והיו זקוקים לנשים כדי להתקדם, ככוח עבודה, הנשים יכלו להתקדם. אך במסלול הפדרלי האמריקאי עיכבו את הזכויות שלהן עד מלחמת העולם הראשונה. המדינה הראשונה שנתנה זכויות היתה ניו-זילנד, שם לא הייתה אוכלוסייה, והיו זקוקים לנשים. כלומר, הכל היה תוצאה של פקטורים כלכליים-חברתיים. הניו זילנדים לא היו מפותחים יותר מבחינה הגותית, תרבותית או חברתית ממדינות אחרות – הכל היה תוצר של סיבות סוציו-כלכליות.
תנועת הנשים קיבלה שם גנרי, סופרז'ה – זכות הצבעה. בהתחלה המאבק התמקד בזכות הצבעה. אחר כך התמקדו גם בזכות ההיבחרות.
בארצות הברית ובעיקר בבריטניה, הייתה חלוקה בין רפורמיסטיות לבין פמיניסטיות רדיקליות יותר. אף הרדיקליות לא היו ממש מהפכניות, אלא יותר היו מוכנות ללכת לפעולה ישירה – ללכת לשביתות, למלא את בתי הסוהר בנשים וכו'.
קשה לומר מה הביא לשינוי, זו הייתה אווירה חברתית כללית כאמור. יתכן גם בגלל שהנשים פשוט נעשו רוב לעומת הגברים, שרבים מהם מתו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בבריטניה לא נתנו זכויות שוות לנשים בסיבוב הראשון, אלא רק בסוף שנות ה-20. בתחילה נתנו זכות בחירה לנשים נשואות מעל גיל גבוה, כי הטענות שהשתמשו בהן הן שהן באחריות הבעל, שהן צריכות יותר להתבגר וכו'.
ג'ון סטיוארט מיל – הפילוסוף הליברלי החשוב ביותר אולי במחצית השנייה של המאה ה-19. פירסם חיבור על דיכוי נשים. אך האמת היא שהוא לא כתב אותו, אלא בת זוגתו. אך זה פורסם תחת שמו והחיבור השפיע מאוד, כי היה בר-סמכא בחברתו.
ניו זילנד 1893 – ניתנה זכות בחירה לנשים. גם באוסטרליה ניתנה ב-1901, גם שם הייתה בעיה דמוגרפית.
פינלנד – הייתה חלק מהאימפריה הרוסית אך הייתה לה אוטונומיה. ב-1906 ניתנה זכות בחירה, גם מדינה זאת מתאפיינת באוכלוסייה מדולדלת. נורבגיה -1917.
ברית המועצות – 1917. היה ניסיון של לנין לגייס את האוכלוסייה.
אוסטרו הונגריה- 1918, בעקבות מהפכות שונות. סין – 1945, סון יה-צן.
קנדה- בחלק האנגלי ב-1917 (לפני בריטניה), אך בקוויבק לא נתנו, אלא רק ב-1940.
ברזיל – 1934, אל סלוודור – 38. 42 – הרפובליקה הדומיניקאנית.
גוואטמלה יחד עם צרפת ב-1945. צרפת ערש המהפכה נתנו זכות לנשים רק ב-1945.
ארגנטינה, מקסיקו, בלגיה – 1945.
במדינות רבות עד היום אין זכות בחירה לנשים (סעודיה, כווית, איחוד האמירויות).
בשוויץ לא היתה זכות בחירה עד שנות ה-70, וגם כשניתנו זה היה רק בקנטונים מסוימים.
האו"ם ב-52 קראו לכולם לתת זכויות בחירה, אך כידוע אין לו שיניים.
בריטניה – 28 זכויות מלאות, 18 חלקיות.
תנועות הנשים: התנועה הייתה להשגת זכויות פוליטיות, והן הושג תוך מאה שנה ברחבי העולם. אך זה לא נגמר בזה. במושגים הפמיניסטים, זהו הגל הראשון (הופיע במחצית הראשונה של המאה ה-19). ישנו שלב שני, שמופיע בשנות ה-60 של המאה ה-20, המייצגת הבולטת שלו היא סימון דה-בובאר. טענתה היא שהבעיה נצחית – קיימת מאז שקיימת האנושות, והיא בעיה של הפליה כללית ולאו דווקא פוליטית. כהוכחה, מביאה כתבים החל מהמאה ה-15.
הגל השני של הפמיניזם מעלה סדרה של דרישות, ומצביע על הפליה כלפי נשים לא רק בתחום הפוליטי, אלא בכל תחום אחר. הטיעון המרכזי הוא שההפליה בתחום הפוליטי תמשך, אם לא תפתרנה הבעיה במישורים האחרים. למשל: דיפרנציאציות התפקידים בתוך הבית. אם לא נתקן את העיוותים בבית, אי אפשר לצפות מהנשים למלא את תפקידם בזירה הציבורית באופן שוויוני. ישנם דיונים לגבי יצירת תיאוריה פמינסטית שנוגעת בכל סוגי ההפליה, ושנוגעת בנקודה ביחס לחברה המודרנית: כיצד המודרנה אינה פותרת את הבעיה הזו, כפי שאינה פותרת בעיות אחרות (אתנית, גזענית, תרבותית וכו').
מאוחר יותר ישנה טענה שבשנות ה-90 יש גל שלישי של תנועה פמיניסטית, שמעלה סדרה של טענות אחרות, ומבקש לבטל את בעיית השוויון על ידי דיפרנציאציה מושכלת.
