משטרים פוליטיים באירופה בראשית המאה ה20
תומסון, כרך א – פרק 14 – עיצובה מחדש של אירופה התיכונה
ב1850 אפשר עידן רכבות התפשטות כלכלית מהירה. פיאמונטה (צפון איטליה) ופרוסיה רצו לנצל הזדמנויות כלכליות שנפתחו באירופה.
איחוד איטליה: הרוזן קאבור היה פוליטיקאי איטלקי חשוב, ליברל מושבע ורצה "למערב" את פיאמונטה ואיטליה כולה. הוא מונה לשר חקלאות, מסחר וצי, קשר קשרי מסחר עם מדינות מערב אירופה. לאחר מכן מונה לשר אוצר ופיתח את פיאמונטה טכנולוגית, תחבורתית וכלכלית. איטליה הצפונית עברה מודרניזציה כלכלית וחברתית בעוד שהדרום נותר בפערים גדולים ברמת החיים ובהשכלה.
איחוד איטליה הביא להלך רוח של אכזבה: כלכלית – בניגוד לציפיות גדל נטל המיסים וצמיחת התעשייה הייתה איטית. פוליטית – החוקה הפרלמנטארית של פיאמונטה הושתתה על החוקה הצרפתית והאנגלית; ציבור הבוחרים נקבע על פי סוג קניין ומנה פחות מ10% מהאוכלוסיה; קבוצות פרלמנטריות גובשו על בסיס מקומי ולא רעיוני וכולם רחשו קנאה ושנאה לפיאמונטה; בנוסף היתה הממשלה חלשה ומושחתת.
בשנות ה60 התרחשה מלחמת אחים בדרום בין הכוחות הלאומיים מפיאמונטה לבין כנופיות הדרום שקיבלו עידוד ממלך נאפולי. הדרום נאלץ להשלים בזעם עם האיחוד עם הצפון.
כל צירוף של מחוז לווה במלחמה וחייב הוצאות גדולות לצרכי הצבא שיצרו מיסוי כבד וחוב לאומי הרסני. למרות שאיחוד איטליה התקבל בחום בקרב אירופה הליברלית, כלפי פנים הוא עורר מרירות ואי שקט.
איחוד גרמניה: פרוסיה, המדינה המנהיגה, הייתה בעלת משאבים כלכליים של מעצמה. מסילות רכבת, אוצרות טבע, תפוקת ברזל, תעשייה כבדה, כאשר בכולם לוקחת הממשלה בחשבון את צרכי הצבא וחימושו. מערכת הבנקאות עודדה חברות ומפעלים עסקיים שמאחוריהן הון פרטי. בין חלקים שונים בגרמניה היו פערים בשחרור האיכרים ובהתפתחות הכלכלית.
האיחוד הפוליטי היה מפעל של המלך וילהלם הפרוסי והמיניסטר שלו ביסמארק, אחרי סדרה של תמרונים דיפלומטיים ומלחמות מול דנמרק, אוסטריה וצרפת.
ß קאבור וביסמארק היו אחראים במידה שווה על עיצובה מחדש של אירופה התיכונה. הם היו אנשי "ריאל פוליטיק" המאמינים שמדיניות צריכה להיות מנותקת משיקולי מוסר כל עוד היא משיגה את התוצרות. "טובת המדינה" מצדיקה כל אמצעי – הקו המאפיין את 1850-1870 הוא הברית בין המיליטריזם לליברליזם.
איחוד גרמניה לווה בהתנגדות ממושכת של מדינות הדרום לרייך בהנהגת פרוסיה עקב מסורת שמרנית – קתולית.
מה ששינה את הליברליזם מתנועה רומנטית ודמוקרטית לתנועה ריאליסטית חסרת מעצורים לאחר 1850 היה הגידול בהשפעתם של אנשי עסקים ובנקאים בעלי יוזמה באירופה המרכזית. אלו ראו שתיעוש גורר אחריו הפסד כלכלי וחוסר ביטחון שרק מדינות גדולות וחזקות יגברו עליהם. כמו צרפת, בריטניה ובלגיה שנהנו מאחדות. כך החלו שאיפות לסולידריות לאומית כמו זו השוררת במערב אירופה.
איחוד איטליה נעשה באמצעות מדיניות ערמומית של משאלי עם בעקבותיהם הועברו טריטוריות לאחר הסכם דיפלומטי או כיבוש צבאי.
אוסטריה-הונגריה: מדוע לא היתה שם תנועה לאיחוד לאומי? ב1849 ביטל הקיסר את החוקה הליברלית לטובת שורת תקנות ששימרו את הריכוזיות וחיסלו את הזכויות המקומיות. ממשלה מרכזית אוטוקרטית ניהלה את השטחים השונים ובהם גזעים, עממים ולשונות שונים בעזרת פקידים מקומיים. הממשלה ניסתה ליצוק תחושת אזרחות משותפת ואכן נוצרה תחושת אחדות אך כנגד הבירוקרטיה המרכזית. ב1860 נוצרו שתי מפלגות: האחת דרשה ביזור פדרליסטי שיחזיר לאחוזות ולאצולה את כוחן וייצגה אינטרסים הונגריים ודרום-סלאביים; השנייה ייצגה אינטרסים גרמניים ורצתה מרות בירוקרטית אוטוקרטית חזקה עם העברת סמכויות לגופי מנהל מקומי. פעולות הקיסר ב1860 יצרו התנגדות בקרב כל המעמדות והמפלגות. ריבוי המיעוטים בהונגריה הקשה על התנועה הלאומית. 1867 הוקמה מלוכה דואלית כאשר פרנץ-יוזף היה קיסר אוסטריה ומלך הונגריה. בוצעה הפרדה טריטוריאלית והוקמו שתי ממשלות ומערכות מנהל נפרדות לשני הפלגים, בענייני פנים. הממשלה השלישית היתה המלוכה – שפעלה בשם שתי הממשלות בענייני חוץ, מלחמה, הגנה ואוצר. תחליף מלאכותי ללאומיות היה הפיכתה לזכות פרטית שתכובד על ידי המדינה כל עוד לא תסכן אחדותה בעצמאות טריטוריאלית.
ß לגרמניה ואיטליה היו הומוגניות לשונית, תנועות תרבותיות לאומיות והתחלות של מהפכה תעשייתית להיבנות עליהן לצרוך איחוד. את האינטגרציה הפוליטית היו צריכים לארגן באמצעות תככים דיפלומטיים ומכשירים של כח. היה זה עידן של ייצור ממוכן של מדינות הלאום. התנועות לאיחוד גרמניה ואיטליה פעלו באותה העת והתמודדות עם אותם גורמי כח: אוסטרו-הונגריה, צרפת והכנסייה.
1858 הסכם פלומביאר: בין נפוליאון לקאבור שכלל 3 התחייבויות: 1. בתו של המלך מפיאמונטה תינשא לדודנו של נפוליאון. 2. צרפת ופיאמונטה תאסורנה מלחמה על אוסטריה. 3. פיאמונטה תקבל מחוזות שיילקחו מאוסטריה ובתמורה תוותר על מחוזות לטובת צרפת.
אוסטריה היתה מכשול משמעותי בדרך לאיחוד איטליה, היא החזיקה בטריטוריות והבהירה שתוותר עליהן רק בכח הזרוע. לפיאמונטה לא היה די כח והיא נזקקה לבעלת ברית . נפוליאון אהד את רעיון האיחוד ורצה לצאת להרפתקה שתתן למשטרו יוקרה חדשה.
פיאמונטה ואוסטריה החלו לגייס כוחות והמתיחות גאתה. קאבור נהג ב"התגרות הנהגתית" שגרמה לאוסטריה לשגר אולטימטום ולהיראות כתוקפנית. באפריל 1859 פרצה מלחמה.
הסכם וילפרנקה: צרפת ופיאמונטה הדפו את האוסטרים. אוסטריה נזקקה לעזרה של מעצמה. כאשר פרוסיה החלה לגייס כוחות נפוליאון נבהל וחתם הסכם בזק עם פרנץ-יוזף. קאבור ההמום מהבגידה התפטר, בכל אירופה סערו הרוחות מבגידת נפוליאון ברעיון הלאומי האיטלקי. באיטליה כרתו הקבוצות הלאומיות השונות ברית צבאית לשחרור המחוזות שלוו במשאלי עם.
גריבלדי – לוחם עממי ותיק בעל צבא של 8000 אי התקדם מהדרום לצפון ורצה להעביר את דרום איטליה לידי המלך ויקטור עמנואל. קאבור שלח את צבא פיאמונטה לסכל זאת.
פרוסיה נגד הונגריה: וילהלם שעלה על הכס ב1857 ראה ביעודה הלאומי של פרוסיה את איחוד גרמניה. כאשר סירבה להיחלץ לטובת אוסטריה ב1859 ביקשה לבסס לעצמה תפקיד מעצמה גדולה החופשייה במשחק הדיפלומטי. ב1861 טען ביסמרק שפרוסיה נושאת באחריות הגנה על גרמניה כולה. ב1862 מונה לראש ממשלה וחימש ת וחיזק את פרוסיה דיה כדי לקרוא תיגר על אוסטריה. ב1863 ניסה מלך דנמרק לספח את שלזוויג. ביסמרק חפץ במלחמה שתרומם את יוקרת פרוסיה ומנהיגותה. הוא כרת ב1864 ברית חפוזה עם אוסטריה ושלח צבא משותף שהביס את דנמרק. למרות הפרת הסכם לונדון עליו חתמו חמש מעצמות, הן הבליגו על מעשיו.
כעת ביסמרק חיזר אחרי צרפת ואיטליה כי ידע שמלחמתו הבאה תהיה מלחמת אזרחים באוסטריה. 1866 הפרוסים הביסו את האוסטרים, אך האיטלקים בני בריתם של הפרוסים, הובסו על ידי האוסטרים. בהסכם פראג סולקה אוסטריה מענייני גרמניה.
מלחמת צרפת פרוסיה, 1878: ביסמארק חתם הסכמים עם מדינות דרום גרמניה להשלמת איחודה המדיני תחת פרוסיה. נפוליאון הציע להשלים עם הישגי פרוסיה אם יינתנו לו שטחים עד הריין. ביסמרק פרסם הצעות אלו כדי להפחיד את בריטניה ובלגיה. בגרמניה יצר ביסמרק דעת קהל שראתה בצרפת מכשול בדרך לאיחוד לאומי. קרב הירושה בספרד בין צרפת לגרמניה שימש עילה למלחמה. היורש המועדף על פרוסיה ויתר על התפקיד בלחץ דיפלומטי וצרפת פירשה כניצחון דיפלומטי גדול על פרוסיה. הצבא הגרמני היה מאורגן ומדויק מול צבא צרפתי נטול מנהיגות ברורה ומסורבל. צרפת נכנעה, בפריז הוכרזה רפובליקה וממשלה זמנית מטלה את השלטון כשהצבא הגרמני הטיל עליה מצור. מדיניותו הקפריזית של נפוליאון הותירה את צרפת ללא ידידים באירופה וביסמרק השכיל לבודד את המלחמה לדו-קרב. צרפת איבדה מחוזות שסופחו לגרמניה וביסמרק השלים עם האיחוד.
איחוד גרמניה, 1871: הביוגרפים המוקדמים טוענים כי התוכנית לאיחוד גרמניה הייתה בראשו של ביסמרק כבר בעלותו לשלטון ב1862. היסטוריונים מאוחרים מייחסים לביסמרק, כמו לקאבור תכונות של אופורטוניסטים מזהירים ורבי תושייה המגשימים "ריאל פוליטיק" על פי הנסיבות.
ההסדר של 1871: איטליה ניצלה את נסיגת צרפת מרומא והשתלטה עליה. איחוד איטליה הושלם לאחר שהאפיפיור נכנע ונערך למשאל עם; אלכסנדר מרוסיה הכריז כי זכותו להפר את הסכם פאריז מ1856 ולבנות מתקנים ימיים בים השחור; האופוזיציה הרפובליקנית בצרפת הכריזה על רפובליקה. התפרצות אלימה של הקומונה הפריזאית שלוותה במרדות בערים השונות, בניסיון להחליף את מדינת הלאום באיגוד פדראלי של יחידות אוטונומיות. פרט לרוסיה ובריטניה, אירופה התיכונה זועזעה במלחמות ומתיחויות.
המאזן החדש: היחסים המתוחים בין שש המעצמות הולידו מערכת דיפלומטית של תמרונים מדיניים, דור של דריכות מזוינת וחימוש מחמת דאגה. רעיון החוק הציבורי באירופה כמו ננטש. ההסדר של 1871 היה הסדר של גבולות ויחסים חדשים באירופה. הוא עוצב בשורה של הישגים וניצחונות והפיכות ולא בהסכם כללי או ועידה בינלאומית. ההסדר הוכתב בידי המאורעות ונכפה על ידי כח צבאי גרמני. ההסדר הטריטוריאלי והפוליטי נשען על עקרון הלאומיות שכבש את אירופה מאז 1848. התפוררות הכח התורכי גרמה לב הסכסוכים עד 1914 והעובדה המכרעת נהייתה עליונותו של הרייך הגרמני. הרייך נהיה למעצמה של תעשייה וכלכלה, היה למתחרה במעצמות המובילות בשווקי העולם.
הכנסייה הקתולית: הוותיקן היה עוין ומתגונן כלפי איטליה וגרמניה עקבות אובדן הטריטוריה והכח. עד 1929 ראה עצמו האפיפיור אסיר בתחומי הוותיקן. גם בצרפת וגרמניה הביאו רוח החילוניות, המדע, המיליטריזם, קולות הקומוניזם המהפכני ומרות המדינה לקריאת תיגר על הדוגמות. שורת אמצעים נועדו לשמש משקל נגד למגמות הבלתי דתיות: "הסילבוס של הטעויות" פורסם על ידי האפיפיור וכלל את רעיונות הליברליזם, מדע, רציונליות וכו'. כמו כן נערכה הכרזה על הדוגמה שהאפיפיור אינו טועה.
ß הלאומיות ניצחה את הליברליזם
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
