היסטוריה פוליטית של זמננו: איטליה בראשית המאה ה-20
דמוקרטיה חשובה אחרת, אימפריאלית. התאחדה לצידה של גרמניה. איטליה סובלת מבעיות דומות לגרמניה בסייג אחד – כל האוכלוסייה האיטלקית כמעט היא קתולית. יש המון אנשים שעוברים חילון יחד עם התהליך של המודרניזציה, והאנשים הללו הם שמובילים את האיחוד, כיוון שלאפיפיור יש מדינה גשמית (ולא רק רוחנית) שנמצאת באמצע איטליה, מדינת האפיפיורות. מדינה עם צבא, מיסים וכו'. האפיפיור עומד בראשה כנציג האל, וכל דבריו הם דברי האל – כלומר לא יכולה להיות שם התפתחות דמוקרטית. לכן הקתולים לא יכלו להוביל זאת. המדינה עומדת כחיץ באמצע איטליה, ולכן כשאיטליה מתאחדת האפיפיור מכריז עליה חרם.
בגלל החרם (ובכלל), האיטלקים למעשה לא מאמינים במדינה באיחודה. האיטלקים היו נאמנים לשלוש מערוכת: משפחה, איזור ודת. לא ממש הייתה נאמנות למדינה. אחרי איחוד איטליה הדרום לא משלים עם האיחוד ופורץ מרד. עד היום יש באיזורים דיאלקטים שונים. האיטלקית של היום היא מעין שפה מומצאת, כחלק מהקמת מדינת הלאום (משהו דומה למה שדיברו סביב פירנצה), הקימו מערכת חינוך וניסו ללמד את רוב האזרחים. בכלל היו רובם אנאלפביתים. הסיבה למרד היא מיסים.
המערכת האיטלקית הפוליטית ניסתה להעתיק את המודל הבריטי – מלוכה קונסטיטוציונית. זאת מכיוון שהיתה להם כבר חוקה (ב-1848 מרדו כולם באיטליה נ' האוסטרים ונ' המלך שהיה ממקור צרפתי –קארלו אלברטו, ודרשו ממנו חוקה). הזכויות שנדרשו בחוקה היו די דומות למה שהיה באנגליה באותה התקופה. איטליה בונה מבנה פרלמנטרי מאוד דומה למבנה הבריטי (בית עליון הממונה על ידי המלך, ובית תחתון נבחר על ידי זכויות בחירה די מצומצמות – תשלום מיסים, השכלה, שירות צבאי, אך לאט לאט המערכת נפתחת לזכויות הבחירה וההיבחרות. ).
אולם, כל הבעיות, כולל החרם של האפיפיור שמצווה על הקתולים לא להשתתף במדינה, בהתחלה משחקים לטובת הליברלים (והיהודים – שעד שביטלו את מדינת האפיפיור היה קיים מושג הגטו באיטליה, כעת ניתנו להם זכויות והם הפכו להיות האזרחים הנאמנים ביותר של הרפובליקה האיטלקית).
כלומר, מה שמאפיין את האיחוד הוא שהאוכלוסיה לא נענית – המרד בדרום, וכן החרם האפיפיורי. כלומר, האוכלוסיה מתכתחילה די מנוכרת מהמדינה, והדרך לעבוד עם מערכת הייצוג האיטלקית היא בקניית קולות בפרלמנט. לוקחים מישהו בעל דעות מסוימות, ונותנים לו משהו תמורת קולו, וככה מנהלים את המדינה. משכללים את השיטה מאוד, כך שאיטליה מתפתחת ומשתכללת, אך עם רמה גגבוהה של שחיתות, ואף נכנסת למירוץ האימפריאלי.
בכניסה למירוץ האימפריאלי מתרחש האסון הגדול – באפריקה כבר לא נותרו שטחים פנויים ,כי נכנסה מאוחר יחסית. תפסו את איזור סומליה של היום (שטח בעייתי לכל הדעות), ואח"כ השתלטו על אריתריאה וים סוף, ומאוחר יותר אתיופיה. כוח צבאי איטלקי מגיע לשם כדי לנצל את היתרונות המודרניים של האיטלקים. (9 שנים לפני מלחמת רוסיה-יפן. האתיופיים פשוט מחסלים את כוח המשלוח האיטלקי, ואיטליה נותרת ללא יכולת לשלוח עוד כוח. זה נחשב בלאומיות האיטלקית הרגע המכריע בו מתעוררת הלאומיות. השפלה נוראית שהזינה את הלאומיות, ושינתה אותה – הפכה אותה ללאומיות מודרנית מהיום הראשון. לא יכלה להיות קתולית, כי הקתוליות היתה אנטי-מדינה באיטליה.
התפיסה של הלאומיות היתה שהאימפריה תעצור את ההגירה השלילית הגבוהה שהיתה באיטליה, דבר שגם יקדם את המדינה המודרנית האיטלקית. אז איטליה מתגלגלת מבחינת תפיסות לאומיות למירוץ חימוש, לניסיון להיות מעצמה.
אז, האיטלקים מנסים את המשחק האימפריאלי בפעם השנייה ב-1911. תוקפים את האימפריה העותמנית וכובשים את לוב של היום.
האימפריאליזם האיטלקי בסופו של דבר כן מקים בצורה בעייתית מעין אימפריה, אך בעלת מאפיינם משונים.
קודם כל, כלל לא פתר את בעיית ההגירה, כי האיטלקים לא רצו להגר לשטחים מדבריים כמו בלוב. דווקא היגרו בהמוניהם לטוניסיה, שבידי צרפת, כי היתה פורייה יותר.
לכן הממשלות האיטלקיות השקיעו המון כסף באימפריה, להעביר אותה תהליך של מודרניזציה. הכסף שלהן לא היה רב. מעין אנטי-אימפריה – במקום להרוויח ממנה, השקיעו והשקיעו בכוונה להרוויח בעתיד, אך אז באה מלחמת העולם השנייה ופירקה להם את השאיפות הללו.
השם הבולט הוא של גובני ג'וליטי. איש של פשרות, שכשהעז להגיע להרפתקה צבאית כמו לוב, היה מכיוון שהיה בבטחון מלא שינצח. זאת מכיוון שהאויב היה חלש מאוד – האימפריה העותמנית – "האיש החולה של אירופה".
העותמנית היתה אימפריה אירופאית למעשה – שלטה בכל הבלקנים, כולל חלק מאוסטריה, בולגריה, רומניה, וכו', עד שב-1683 החלה הנסיגה, בדרך כלל בדרך מאוד אלימה. בעיקר רוסיה נגד העותמנית. רוסיה חיפשה בעיקר נמלים עם מים חמים. מעבר לכך, הרוסים מפתחים עוד דבר – הקרנה של הרוסיפיקציה כלפי חוץ, בצורה פן-סלביסטית. הלאומיות הרוסית מתרחבת ללאומיות על-לאומית, והלאומיות הגרמנית מתרחבת ללאומיות פן-גרמנית. לשתיהן משותפת האנטישמיות – כלי לגיוס פוליטי שמופעל בצורה מאוד יעילה.
העות'מנית ניסתה להקים תהליך של מודרניזציה פוליטית, חברתית, כלכלית. בשתי פעמים היה ניסיון להקים פרלמנט – בפעם השנייה כתוצאה ממרד של הטורקים הצעירים. הנסיונות נכשלו.
אחד מהגורמים שעזרו לעות'מנית להתקדם הם הגרמנים, שכרתו איתה ברית, כי לטשו עיניהם למזרח. זה הביא אותם להיות באותו צד במלחמת העולם הראשונה.
התפקיד של הקיסרות העות'מנית הוא לאו דווקא במה שקורה בפנים, אלא מה שקורה בפריפיריה. במהלך המאה ה-20 היא מתפוררת באירופה, וממנה מקימים את המדינות האירופיות החדשות, הלאומים החדשים. הראשון – היווני. לאחר מכן גל שמקימים את רומניה, בולגריה, סרביה (שהיא הגרעין ליוגוסלביה העתידית), אלבניה. בסופו של דבר, במהלך המאה ה-20 החלק האירופי של טורקיה מצטמצם למה שהיא היום פחות או יותר. הבלקנים הם מקומות מאוד חשובים מבחינת התפתחות של שאלות לאום, תרבות, שפה וכו'.
