היסטוריה פוליטית של זמננו: גרמניה הנאצית
העניין של גרמניה הנאצית קשור לפשיזם מבחינה זו שהתנועה הנאצית קיימת אידיאולוגית כבר מלפני מלחמת העולם הראשונה. ישנם כל מיני זרמים פוליקיסטים ולאומיים גרמנים, שמספקים את כל היסודות של האידיאולוגיה הנאצית (אך לא תמונה כללית כמו של היטלר במיין קמפף).
במלחמת העולם הראשונה גרמניה במשבר קשה, כתוצאה ממנו היטלר עולה. במרכז המשבר שאלת הניצחון-כישלון של גרמניה. היא לא נוצחה במלחמת העולם הראשונה, ובכל זאת הוכרחה לשלם את כל המחירים. חוזי השלום – גרמניה הוכרזה כאשמה וביקשו ממנה לשלם בויתורים טריטוריאליים, באי הכרה בכיבושיה במזרח (רוסיה), פיצויים כלכליים נוראיים (מהם קיינס הזהיר ואמר שיוליד אסון גדול).
הדברים יצרו בגרמניה הרבה מאוד תסכול. אם נשאל גרמנים אז מי אשם במלחמת העולם הראשונה יש להם תשובה אלטרנטיבית: האימפריאליזם הרוסי ואיומו על גרמניה; הקנאה של בריטניה שראתה שגרמניה הולכת לגבור עליה במירוץ התעשייתי, הימי והצבאי והופכת לסכנה אמיתית; לאחר מכן יגידו שלא נוצחו, ואינם מבינים למה מאשימים אותם במלחמה; אם יש הסבר לכניעתה בסוף המלחמה – קראו לו דולשטוז – תקיעת הסכין בגב.
אז חיפשו את הבוגדים, והייתה רשימה ארוכה של אנשים, שבראשם עמדו שני יסודות: היהודים והקומוניסטים, שהייתה ביניהם חפיפה אליבא דאותם טוענים. התיאוריה הלכה ונהייתה מקובלת, לפחות מבחינה עממית.
הציעו תיאוריה של קונספירציה, שהן בכלליות קשות מאוד להפרכה: מוטטו את יכולת הגרמנים לנצח, וכו'.
המפלגה הנאצית שקמה ב-1919 כמפלגת הפועלים הגרמנית בשמה הראשון, שילבה דברים מאוד דמים למה שהיה ב-1919 עם הפשיזם באיטליה: אנשים מתוסכלים מהליכה לשלום בדרך המסוימת; אנשים אחרים שחסר להם האדרנלין של המלחמה; אנטי-קומוניזם חריף; אנטישמיות חריפה; לאומיות בדרגות-על; ואידיאלים חברתיים של צדק מסוים שהם די אנטי-קפיטליסטים באותה תקופה; ובעיקר עובדים נגד אלה שאליבא דאותם אנשים הרוויחו כסף מהמלחמה.
אז ישנו משהו די אקלקטי, די משונה, מאוד קטן ומאוד אקטיביסטי – עוד אלמנט דומה מאוד לפשיזם. הסגנון הפוליטי אף הוא דומה לפשיזם: מאמינים בפעולה ישירה, פוליטיקה אלימה, מיליציאנית – מאבק שאינו בזירה הפרלמנטרית /תקשורתית אלא ברחובות עצמם, הגנה על נשמתה של גרמניה.
הויכוח נסוב סביב מהי נשמתה של גרמניה, היו שתי תיאוריות: המזרח והמערב, התיאוריה השמרנית-פרוסית יותר, והתיאוריה הליברלית-מערבית יותר (שניסתה להיות מיושמת ברפובליקת וויימר, על בסיס עם חרוץ ומתורבת – הקמה של מדינה מפותחת ונמנעת ממלחמות).
אך מבחינה ארגונית היו יסודות שמרנים-לאומיים מאוד קשים, שהתנגדו לרוח הדמוקרטית. חשבו שלגרמניה יש יעוד היסטורי. חשבו שגרמניה צומחת כאורגניזם, ולא כאואסף של פרטים עם אינטרסים מחולקים כפי שטענו הליברליזם. חשבו שצריכים להציל את נשמת אירופה אף, ולזה נוספו אלמנטים של גזע.
הספר העיקרי שנקרא אז או של שפנגלר – שקיעת המערב. הספר אינו נאצי, אך נותן הרבה מאוד יסודות לנאציזם כדי לקדם את תורתו. דובר על מגלים היסטוריים בהם גרמניה ממלאת תפקידה, ובעיקר למה הניוון של הדמוקרטיה המערבית משחק לידי הבולשביזם הסובייטי.
העסק הזה שימש מקור השראה לגרמנים רבים, ביניהם פעלתנים רבים. היטלר אומנם לא היה תלמידו של שפנגלר, אך נשבה הרוח בו השיח של היטלר יכל בקלות למצוא אוזניים חשובות. יש לזכור שהתרחשו בגרמניה אף שלושה נסיונות למהפכה קומוניסטית. אחד מהם מרד הספרטיקסטים (בו נרצחה לוקסמבורג יחד עם ליבכקנכט), והסכנה הקומוניסטית הייתה מוחשית, הגרמנים חששו שיש סיכוי גדול שזה יקרה.
הכוח הגדול אז בפרלמנט היה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהונהגה על ידי קאוצקי, יורש ישיר של מרקס ואנגלס.
כלומר, היו יסודות שביססו את הסברה שגרמניה הולכת לשם.
קצינים לשעבר מתארגנים בקבוצות שמתחילות להיאבק בקומוניסטים וכן הלאה. האלימות הפוליטית גואה, כפי שבאיטליה באותן השנים. המערכת המשפטית, ואף הממשלית הקיימת, מתייחסת בצורה שונה לאנשים שמפעילים אלימות מימין, לבין אלה שמשמאל (כפי שבאיטליה). אנשי ימין רבים כלל לא הובאו למשפט, או שקיבלו חנינה אף שהודו, או שקיבלו עונשי מאסר קלים ביותר.
השמאל הסוציאל-דמוקרטי היה אז בשלטון. לימין האנטי-ווימארי אומנם יש יותר סיבות לרצח פוליטי, אך בכל זאת יש הרבה יותר רציחות.
אך המסקנה העיקרית היא שהרפובליקה הווימארית היא מאוד לא יציבה, רציחות פוליטית רבות (רטנאו היה בין הנרצחים, איש חשוב במלחמת העולם הראשונה ויהודי).
ההפליה באכיפה נגד האלימות (לעיל) – למה זה קורה? היה הפיכה שלטונית ברורה – מלוכנות לעומת רפובליקת ווימאר. אך המערכת השלטונית נשארה אותה מערכת. התרבות הפוליטית והמנהלית נשארה כשהייתה כל אנשים אלה חונכו בזמנם בשנאה נגד השמאל, והפעילו את כל משקל החוק נגד השמאל.
באופן כללי, רוב האנשים בגרמניה, כולל אלה שבפרלמנט, לא רצו דמוקרטיה (היו נאצים או קומוניסטים). לא ברור כלל איך ווימר, שבה היו הפיכות אחת אחרי השנייה, הצליחה להחזיק מעמד על אף התרבות הפוליטית והמנהלית שסלדה מהדמוקרטיה, ועל אף שני המשברים הכלכליים הגודלים שהיו באותה התקופה. בחרו למסור את השלטון להינדנבורג (25), שייצג את כל המסורת האוטוריטארית של הרייך השני, ומסר מאוחר יותר את השלטון להיטלר – גם כשהטראומה ממלחמת העולם הראשונה ומהמשבר הכלכלי שככה (ב-25).
האמונה בכוח ובאלימות הפוליטית, וההתארגנות של הנאצים מקבלים את השם המפלגה הנאציונל-סוציאליסית של הפועלים הגרמנית – אמונתם באלימות ובכך שהעם ילך אחרי המנהיג, מביא אותם לניסיון ההפיכה ב-23 במינכן, לאחר שהיטלר כבר הוכרז כמנהיג המפלגה.
תוצאת הפוטש: עצרו אותם ושלחו את היטלר והס לכלא. את היטלר שלחו ללנצברג, וקיבל 5 שנות מאסר, ישב בכלא שנה בערך. חווית הכלא לא הייתה כזאת נוראית: שעות רבות בילה בפעילות חינוכית ותרבותית, הכתיב להס את הספר שלו. בחלק מהזמן קיבל אורחים. ביום הולדתו קיבל המון פרחים… ולבסוף השתחרר כעבור שנה.
אחרי השחרור, היטלר מצא בעלי ברית חדשים –האחים שטרסר, גבלס – שהלכו והצטרפו. כלומר המפלגה לא הייתה גוש אידיאולוגי מונוליטי. הימלר הביא תפיסות גזעניות; ה-SA היו קיימים ולאחר מכן הוקם ארגון מקביל כדי שלא יאיים עליו, והוקם ה-SS (שבמקור היה המשמר האישי של היטלר. הקמת ארגונים מקבילים הייתה טקטיקה ידועה של היטלר כדי למנוע איום עליו) – שגדל לגודל של חטיבה, ובסוף מלחמת העולם השנייה היו בו 38 דיביזיות – צבא אדיר. ה-ss הצטרפו לנאציזם מתוך הבנה ברורה במה מדובר, ואפילו היו מעין אליטה לוחמת.
