היסטוריה פוליטית של זמננו: תנועת הפועלים
תנועות הפועלים
ב-1848 יש תנועת פועלים בשלה לגמרי. התנועה הצ'ארטיסטית עולים על לונדון בפעם השנייה, באים לפרלמנט ובשם הפועלים מגישים לפרלמנט פטיציה שבה יש בקשה לזכויות בסיסיות לעובדים. זוהי תנועה בשלה, כי מסוגלת לנסח את מטרותיה בצורה ברורה, ומסוגלת לפעול פוליטית, ולא בצורה אלימה.
המנהיג של תנועת הפועלים, אוקונור (באו ברגל), אמר שהביאו רבע מליון איש, המשטרה אמרה שהיו 50 אלף. בכל מקרה, הרבה מאוד אנשים שהופיעו כתנועה די בשלה.
ברמה הפוליטית-הצהרתית, בזמן המהפכה הצרפתית ב-1795 מתפרסם בפריז עיתון שנקרא "דובר העם". הנרי דה סן סימון – היה אחד מהסוציאליסטים שניסו להוציא את הסוציאליזם לפועל. האמין במעין דת סוציאליסטית חדשה. לא הייתה הגות מסודרת, אך הוא מאוד השפיע, כולל על מרקס. השפעתו השנייה היתה על קומטה, אבי הפוזיטיביזם בסוציולוגיה. יש תנועה של סוציאליזם אוטופי על שמו.
אואן בבריטניה – גם הוא דיבר על סוציאליזם אוטופי, ניסה לארגן קהילה על סמך דעותיו.
כל הניסיונות האלה לא הצליחו.
הסוציאליזם המרקסיסטי הצליח דווקא בגרמניה. מנוהלת על ידי קאוצקי, שנחשב ליורש של מרקס. התנועה הזאת תיאורטית היא מרקסיסטית, נשנעת על התארגנויות פועליות גדולות, ושולטת בארגונים המקצועיים בגרמניה. מעשית, כשמגיע המבחן, הלא הם היו חלק מהאינטרנציונאל השני, הם לא עומדים במבחן, ולא הולכים למהפכה חברתית, אלא נסחבים אחרי הלאומיות והולכים למלחמה.
באנגליה הולכים לכיוון אחר – הלייבור פארטי. מאחורי הלייבור סוציאליזם אחר: פביאני. הסוציאליזם הפביאני יהיה רפורמיסטי, ולא אורתודוקסי כמו בגרמניה. בגרמניה יצמח זרם אחר בהנהגת רוזה לוקסמבורג וליבקנכט, שמייסדים את ליגת ספרטקוס שמתנגדת למלחמת העולם הראשונה, ומארגנת קבוצות מהפכנים, מנסה לבצע מהפכה ומוצאים להורג על ידי השלטון הסוציאל דמוקרטים, לאחרי המלחמה. סטלין, כשדיבר על סוציאל-פשיסטים, דיבר על הסוציאל דמוקרטים בגרמניה. (ניתן לראות שהשמאל היה מפוצל והחלקים שלו שנאו אחד את השני, וכך הנאצים שהיו מיעוט עד הסוף הצליחו להגיע לשלטון).
בכל רחבי אירופה, וגם בארה"ב, יש סינדיקליזם או trade-unionism. סוציאליזם שצומח מלמטה על ידי התאגדויות, שחברות שנעשות יותר מתועשות, יש ניסיון להגן על האינטרסים: אי העסקת ילדים, תנאי עבודה אנושיים וכו'.
בתוך אותן התנועות מתפתחים זרמים שונים. כלומר יש את ההגות, ויש את הזרמים שבאים מלמטה, יותר רפורמיסטים ומהפכנים. נעשות מעין התאמות: התנועות הפוליטיות מאמצות את ההתארגנויות הללו שבאות מלמטה. במדינות שאין בהן הרבה תיעוש (איטליה, ספרד) צומחות תנועות שמתפשטות לסקטור החקלאי. התחרות המרכזית היא בין סוציאליזם רפורמיסטי (נוסח הלייבור), מרקסיסטי ואנרכיזם.
האנרכיזם לא ממש יכולה להיות מאורגן, מטבעו. המכנה המשותף להם הוא שנאת המדינה והשלטון המרכזי. הם רואים במדינה מכשיר לדיכוי (מרקס טוען טענות דומות), וחותרים לביטול המדינה. אי אפשר להגיד את אותו הדבר לגבי מרקס, הוא לא חתר באופן חד משמעי לביטול המדינה (אולי למדינה כלל-עולמית פועלית, אך האנרכיסטים מתנגדים גם לזה). אולם, יש אנרכיסטים אינדיבידואליסטים, ויש קולקטיביסטיים מצד שני. כמו כן, ישנם כאלה שהם בעד דרכי שלום (התנגדות פסיבית או נסיגה מהמדינה – אי תשלום מיסים ואי כיבוד החוק – קודון בצרפת), ויש כאלה שדוגלים בדרכים אלימות (בקונין, המהפכן הרוסי וממשיכיו שביקשו לרצוח את השלטון המרכזי באשר יהיה).
כל הדברים הללו קיימים גם באמריקה, המהגרים מביאים אותם – למרות שהתמונה הפוליטית שם שונה. בארצות הברית יש התארגנויות פועליות שונות, ושם יש המעשה הסמלי החשוב ביותר שלהם – טבח ההי-מרקט ב- 1876. טענו שכל הסיפור התחיל בראשון למאי, וטוענים שבגלל זה הוא הפך ליום הפועלים הבינלאומי.
בארה"ב יש ביטויים אנרכיסטיים. אנרכיסטיים איטלקים נשפטים שם ומוצאים להורג. רצח של מקינלי.
כלומר בארה"ב יש הכל, אך המערכת הפוליטית שם היא שונה. כל זה לא צומח בצורה פוליטית, אלא בצורת התארגנות סינדיקלית מאוד חזקה, שמשחקת תפקיד בפוליטיקה שם עד עצם היום הזה. בד"כ בקשר עם המפלגה הדמוקרטית, אך לא תמיד.
צורות להתנהגות סינדיקלית:
על בסיס מקומי, אופייני לצרפת. כל הפועלים, לא משנה במה עובדים, מאורגנים באיגוד מקומי.
איגודיות tradunionיסטית, ארגונים גדולים שמאורגנים לרוחב המדינה, על בסיס מקצועי. התמודדו עם קשיים גם על ידי יצירת קונפדרציות.
ההתאגדויות הסינדיקציות במסגרת תנועת הפועלים השפיעו מאוד על הפוליטיקה של המאה ה-20 בכל המדינות.
