רביצקי: דת ומדינה במחשבת ישראל – הרמב"ם
אביעזר רביצקי, דת ומדינה במחשבת ישראל, ירושלים, 1998. עמ' 19-44.
הרעיון המרכזי של תפיסתו המדינית של הרמב"ם הוא היות הפוליטיקה והתיאולוגיה שני מימדים הכרחיים ומשלימים שאינם ניתנים להפרדה. במשנתו שני דגמים מרכזיים של דת ומדינה: הראשון הוא הדגם המשיחי-אפלטוני, המאחד את התיאולוגיה והפוליטיקה איחוד מלא. השני הוא הדגם ההיסטורי, היוצר ביניהן השלמה הדדית בפעילותם המתואמת של המלך והנביא.
לרמב"ם שני חיבורים מרכזיים המשרטטים את "הפוליטיאה היהודית": משנה תורה- חיבורו ההלכתי, ומורה נבוכים- חיבורו הפילוסופי. שני חיבורים אלה עשו את הרמב"ם להוגה הפוליטי העיקרי בתולדות ישראל.
הרמב"ם מוצא סתירה עמוקה בטבע האדם, המהווה את נקודת המוצא לדיונו הפוליטי. מחד, האדם הוא יצור מדיני מטבעו; כהנחה מאחדת אודות המין האנושי. מאידך, כאינדיבידואליים, בני האדם שונים מאוד זה מזה: אומנם כולם תבוניים, אך נבחנים זה מזה באורח קיצוני במישור האמוציונאלי. כך, לאדם מצד אחד צורך פוליטי בסיסי, ומאידך הפיצול האינדיבידואלי מאיים לפרק את החברה בכל רגע.
תפקידה של הפוליטיקה הוא לנטרל את הגורם האי רציונאלי-הרסני שבאדם, והיא עושה זאת בשני דרכים: החוק והמנהיג. שניהם ממלאים תפקיד של ליכוד חברתי ומסייעים לאדם לממש את טבעו המדיני ובשל כך, עליהם לעמוד במוקד של כל תיאוריה פוליטית. הרמב"ם משבץ את החוק המדיני ואת המנהיג החברתי בתוך מערכת המושגים הדתית. לשם כך הוא מאפיין את החוק והמנהיג הרצויים: החוק האלוהי והמנהיג הנבואי.
החוק האנושי, תכליתו לתקן את חיי האדם במישור הארצי והפוליטי בלבד. החוק האלוהי לעומתו, חותר הן "לתיקון הגוף", כפי שעושה החוק האנושי, והן ל"תיקון הנפש". לרמב"ם, רק החיבור של שני המימדים האלה יחד- הפוליטי והתיאולוגי- מקנה לחוקת התורה את אופייה האלוהי. לו הופרד הפוליטי מהתיאולוגי, לא הייתה זו עוד תורה אלוהית.
גם המנהיג הנבואי, שהוא שליח ה', נבדל מכל מנהיג אחר ע"י חיבור בין שני התחומים: ע"י שהוא מאחד באישיותו את הכישרון הפוליטי יחד עם ידיעת אלוהים שכלית. האידיאל השלטוני של הרמב"ם דומה לאידיאל האפלטוני, וזהו הדגם המשיחי-אפלטוני: הרמב"ם מצייר את דמותו של פילוסוף נבואי שהוא גם מנהיג ושליט. דמות המשלבת עוצמה רוחנית ומדינית גם יחד.
מבחינת הרמב"ם, חזון זה של איחוד הרשויות כבר התגשם בעבר בדמותם המקראית של משה, יהושע והשופטים; לפני שהומלך מלך על ישראל ולפני שהתרחש הפילוג ההיסטורי בין נבואה למלוכה ובין דת למדינה. לדידו, חזון זה עתיד להתקיים שוב בדמותו המאחדת של "המלך המשיח"- המושיע המדיני שהוא גם הגואל המדיני.
ומן הדגם המשיחי אידיאלי לדגם ההיסטורי ריאלי: הרמב"ם השלים עם הפרדת הסמכויות שהתרחשה בפועל בתולדות ישראל וקיבל אותה. אך גם בהינתן הקונסטלציה הזאת, הוא לא אימץ את ההפרדה בין התיאולוגיה לפוליטיקה: הנביא של הרמב"ם עדיין היה בעל היבט פוליטי מובהק, וכך גם המלך, הפועל במקביל לנביא, שקיבל במשנתו תפקיד רוחני מובהק.
דמות הנביא של הרמב"ם: פילוסוף שהוא גם איש פוליטי. הנביא בניגוד לפילוסוף, ניחן גם בכריזמה פוליטית. דווקא החיבור הזה בין דעת אלוהים שכלית לבין הכושר הפוליטי, הוא שמרומם אותו לדרגה של נביא ושליח אלוהים.
דמות המלך של הרמב"ם: ממונה לא רק על הסדר החברתי אלא גם על חתירתו של היחיד לשלמותו הרוחנית. המלך חייב להכיר בעליונותו הבלעדית של החוק ולנהל מונרכיה קונסטיטוציונית.
לרמב"ם, אין "פוליטיאה חילונית": אי אפשר לכונן מדינה מתוקנת ללא רוח ה' ונביא מייסד. ומאידך, אי אפשר לקיים את החברה האנושית רק על יסוד שכנוע רציונאלי. הציבור זקוק ל"מיתוסים" עליהם יושתתו המשמעת המוסרית והמדינית. לנביא תפקיד כפול: פילוסופי ופוליטי. מצד אחד הוא נושא את "האמת האלוהית" ועליו ללמדה באופן חלקי להמון העם, ובאופן מלא ליחידי הסגולה. מצד שני, עליו ליצור מיתוסים פוליטיים, או אמונות עממיות, שיבטיחו את יציבות המצב המדיני. דמות הנביא האולטימטיבית, היא דמותו של משה רבנו. מצד אחד אפוא, המדינה משרתת את הדת משום שהמלך כפוף לתורה. מצד שני, הדת משרתת את המדינה באשר היא מכשירה את הלבבות לאזרחות טובה. הרמב"ם תפס את הפוליטיקה במונחים דתיים מובהקים, אך באותה מידה תפס את הדת במונחים פוליטיים מובהקים. כך נוצרה בין התיאולוגיה לפוליטיקה סימביוזה הדדית שאינה ניתנת להתרה.
עד כה עסקנו בשני דגמים של יחסי דת ומדינה במשנתו של הרמב"ם: הדגם המשיחי האפלטוני המאחד אותן איחוד מלא, והדגם ההיסטורי היוצר ביניהן השלמה הדדית. אולם, למעשה אפשר לחלץ מדברי הרמב"ם דגמים נוספים, עליהם הוא מצביע ו/או ממליץ, משלטון ריאלי ועד לחברה אנושית אוטופית (בהירארכיה עולה):
- שליט לא לגיטימי– אינו נאמן לייעודו הדתי ואינו ממלא את תפקידיו הפוליטיים- יודח.
- מלכי ישראל– ממלאים את תפקידם הפוליטי אך לא נשמעים לתורה. במקרה כזה ובאופן פרדוכסלי, הרמב"ם פותח פתח להפרדת דת ומדינה על מנת להגן על סמכות התורה מפני הפגיעה של השליטים המדיניים.
- מלכי בית דוד- ממלאים הן את תפקידם הפוליטי והן את ייעודם הדתי. פועלים בצד נביא ביחס של השלמה הדדית.
- המנהיג האידיאלי– ממלא את שתי המשימות: תיקון הגוף והנפש.אך גם מאחד בעצם אישיותו את שתי הרשויות, מלך ונביא, פוליטיקה ותאולוגיה.
- אוטופיה חברתית אוניברסאלית– על לאומית ועל היסטורית. דרגה נעלה יותר של חברה אנושית. קהילה כלל אנושית שהגיעה לשלמות שכלית. חברה כזאת איננה זקוקה עוד לאתיקה ולפוליטיקה.
הרמב"ם שילב באישיותו סמכות הלכתית ועליונות פילוסופית. כתוצאה מכך, הדגם המאחד שהוא הציע (בין תורה ומלכות) נעשה לדגם השליט, אך לא הבלעדי, בספרות היהודית לדורותיה.
