תחיית הלשון העברית
השפה היא ביטוי של מדינת הלאום. היא בסיס לדמוקרטיה. לשפה יש מרכיב מבדל. אנחנו רואים בצרפת למשל שקובעת צרפתית אחת, אותו דבר באיטליה. מצד שני מדינה כמו פינלנד לוקחת שפה של מעמד איכרים נמוך ודוחקת הצידה את השפות הגבוהות יותר. בעברית הדבר היה הפוך. השפה נגזרה משפת הקודש והורידו אותה את הקרקע. בארץ העברית נתפסה כחלק מאותו תהליך של אדם חדש המדבר עברית ולא שפות אחרות. בסוף העשור הראשון ותחילת השני מתחילה בארץ מלמה הנקראת "מלחמת השפות". הויכוח היה על מה תהיה השפה במוסדות חינוך שונים אך למעשה היה מאבק על מהי המשמעות של התחייה הלאומית. מלחמת השפות היוותה פלטפורמה למאבקים אחרים, אידאולוגיים ופוליטיים בין המוסדות המתהווים בארץ לבין אלו בחוץ לארץ. קלאוזנר דיבר על שלשה שלבים בהתפתחות של השפה העברית:
- השלב הרומנטי: השריד של ההסטוריה היהודית
- השלב התרבותי: העברית היא קניין תרבותי שבו מגולמת רוח האומה. באמצעות השפה תכונן התחייה הלאומית. אנשי חיבת ציון היו אלו שדגלו בעניין זה.
- העברית הופכת למשאב פוליטי.
ב-1901 נוסדת תנועת עזרא, תנועה הפועלת לסיוע ליהודים בעלייתם לארץ ישראל. הרעיון הוא לעודד יהודים מזרח אירופאים לעלות לארץ. אגודה זו קמה בגרמניה ומי שמימנו אותה הם יהודים עשירים ממוצא גרמני. הם עושים זאת משום שהם לא רצו אותם בגרמניה. הם חשו כלפי יהודים אלו תחושות עליונות אך הסיבה היא שבמזרח אירופה חשו מצוקה. גרמניה היא מדינה פורחת. היהודים רוצים לצאת ממזרח אירופה. הגרמנים היו מוכנים להשקיע כסף בשביל שילכו לפלשתינה. תנועת עזרא תומכת בעליית היהודים לפלשתינה. מי שמעורב במידה לא מועטה בפועלה של עזרא הוא משרד החוץ הגרמני. גרמניה מחפשת אוצרות במקומות שהבריטים יושבים בהם, בין היתר במזרח התיכון. הגרמנים חשבו על רעיון של מעין סוכנים גרמנים שיהיו בארץ. העולים מקימים מושבות בישראל. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מעל מחצית ממוסדות החינוך בארץ הם של עזרא.
הוראת העברית הייתה קיימת בישראל עוד לפני עזרא בעיקר בקרב אנשי חיבת ציון. אנשי עזרא לימדו עברית רק משום הפופולריות שלה, לא משום איזו הצהרה תרבותית. אנשי עזרא רצו לחנך לשכבת עילית שתבוא במגע (באמצעות שפה אירופית, הגרמנית) עם ההתפתחות המודרנית התרבותית באירופה. אם אנחנו רוצים ללמד שפה אירופית השפה המתבקשת היא הגרמנית. זוהי שפת הפיזיקה והטכנולוגיה המודרנית. העברית הייתה הובי. חשוב להדגיש את העובדה שעזרא הייתה תנועה פילנתרופית אך המטרה לא הייתה אידאולוגית. פה טמון הפוטנציאל המוביל למלחמת השפות.
ב-1912 עולה רעיון של הקמת מוסד אקדמאי גבוה בפלשתינה. מוסד זה נקרא הטכניקום (לימים הטכניון). השפה שמדברים במוסד זה היא הגרמנית. עולות קריאות ובקשות מצד בכירים בתנועה הציונית להפוך את העברית לשפה המדוברת בטכניקום. עזרא דוחה בקשות אלו מה שמוביל להתפטרותם של אחד העם ונוספים מהדירקטוריון של עזרא.
מנגד, תנועת הפועל הצעיר שקמה בתחילת המאה היא תנועה לאומית, תנועת עובדים, שדיברה על יצירת ישוב עברי פרודוקטיבי. נוהל מאבק על ידי התנועה בשאלה מי יבנה את הטכניון. התנועה רצתה להעסיק פועלים יהודיים ולא ערבים. התנועה אופיינה בצעירים אידיאליסטים שהתנגדו לאליטות הציוניות באירופה. התנועה רצתה עבודה ולא נדבות. ההבדל הגדול בינם לבין אנשי העלייה הראשונה הוא שהם היו מגובשים כקבוצה. בנוסף, הייתה להם מודעות לנושאים של מרד ומהפכנות. תנועה זו הופכת להיות נושאת הדגל במאבק נגד עזרא. המאבק מתחיל לתפוס תאוצה במוסדות חינוך. התנועה קוראת ללימוד עברית במוסדות החינוך. התגובה של עזרא היא הרחקה קולקטיביית של חברי תנועת הפועל ממוסדות החינוך של עזרא (מורים ותלמידים). ב-1913 מתחילים להאבק לראשונה בעזרא תלמידי בתי הספר. תלמידי בית הספר למסחר בירושלים והגמנסיה למסחר ביפו שולחים מכתבים לטכניקום בברלין ומזהים את עצמם כתלמידים הפוטנציאלים כשסיסמתם היא "רק עברית". הופעל לחץ על איגודים של מורים לחתום על מכתבים כלפי ראשי עזרא שהדרישה היא להמנע מהלימוד בגרמנית בטכניקום. המורים של עזרא לא חותמים על מכתבים אלו. ההצעה של הפועל הייתה להעביר בהדרגה את הלימוד ועברית ובעזרא לא קיבלו זו. התלמידים של עזרא בארץ הם אלו שלחצו מלמטה למעלה על מוריהם ללמד בעברית. הפועל הצעיר מקיימים כנסים ומקימים מוסד חינוכי חדש שעקונותיו:
- קבלת הבעלות על מוסדות החינוך בא"י.
- השבתת מוסדות עזרא
בשלב זה מוכרזת מלחמה על עזרא. הם מקימים ועד שנקרא ועד לחיזוק החינוך העברי בישראל. ב-16.11.1913 מוכרזת שביתה על ידי תלמידי בית הספר לבנים של עזרא ביפו ויומיים אחר כך מצטרפים אליו בית הספר למסחר בירושלים ונוספים. המלחמה לוותה באלימות רבה. באופן מעניין יש תמיכה גורפת בכל הארץ לשביתה. מורי עזרא עומדים בבעיה קשה. התביעה הציבורית היא להצטרף לשביתה אך העבודה שלהם בסכנה. לבסוף 41 מתוך 69 מהמורים של עזרא בירושלים מצטרפים לשביתה בהנהגתו של דוד ילין.
מי שתמכה באנשי עזרא היא העלייה הראשונה, גם הרב קוק תמך בה. ראשי עזרא ניסו להציג את השובתים ככאלו הנאבקים במסורת היהודית. בראשית 1914 נוסד מוסד חדש שנקרא בית מדרש למורים. ביום פתיחת המוסד נרשמו מעל 60 תלמידים ובמוסד המקביל של עזרא נרשמו פחות מ-20. בעקבות כך המשיכו לקום מוסדות חינוך חדשים הנאבקים במוסדות החינוך של עזרא. בתנועה הציונית התחילו להבין את הפוטנציאל במלחמה זו. גורמים שנים התחילו לגייס כספים וניסו לסייע למוסדות החינוך החדשים לבנות מערכת כלכלית מסודרת. ניתן לומר כי המאבק הסתיים עם סיום מלחמת העולם הראשונה שהרעיון ללמד בגרמנית נעלם. נוצרו עובדות בשטח שאיתם היה צריך להתמודד:
lמעורבות אקטיבית מצליחה של תנועת פועלים: היה כח אפקטיבי שידע לרתום תפיסת עולם ולנצח.
lדומיננטיות של עלייה שנייה: העלייה השנייה הפכה לגוף הדומיננטי ביישוב. העלייה השנייה שלימים תהפוך למנהיגות התנועה הציונית מתחילה את מנהיגותה בנקודה זו.
lהנוער: מי שחולל את המאבק או מי שרומם אותו היה הנוער. הנוער שגדל בארץ נתפס כגוף עם תביעות, רצון, יכולות בצוע, יכולות השפעה. הנוער נתפס בהנגדה לנוער הגלותי.
lמי התחיל את המאבק? מי שהתחיל את המאבק הייתה יפו ולא ירושלים. העיר שהופכת להיות המובילה של התנועה הציונית בארץ היא תל אביב ולא ירושלים. ירושלים היא אמנם העיר בה קם בית המדרש למורים אך היא העיר בה נמצא הציבור החרדי. ירושלים היא העיר החרדית ותל אביב היא העיר העברית.
lהעברית תוקעת יתד כלשון התחייה הלאומית והן לשון התחייה ברמה העממית.
lהמאבק התחיל לשחרר את היישוב העברי בארץ מהשפעה של ארצות אחרות.
lהחינוך העברי בארץ ישראל הופך לאוטונומי. ההשפעה החשובה ביותר. מוסדות החינוך קובעים בעצמם את התכנים שלהם.
נקודות נוספות
lהטכניקום היה המוקד של מלחמת השפות. בסופו של דבר ניצחה העברית. מעניין הוא שלפני שלוש שנים החליטה הפקולטה לתעשייה וניהול ללמד באנגלית.
lבירושלים הוקמה האוניברסיטה העברית. כיום, אם אנחנו מסתכלים על האוניברסיטה אנחנו רואים שתנאי להצלחה הוא כתיבה בשפה האנגלית. ישנם מקומות באוניברסיטה בהם ממליצים לתלמידי הדוקטורט לכתוב מראש את עבודותיהם בשפה האנגלית.
בשנות ה-20 תמה מלחמת השפות לכאורה. בשנת 1923 מקימים תלמידי השכבות הבוגרות של הגימנסיה בתל אביב ארגון נוער הנקרא גדוד מגיני השפה העברית. גדוד זה פותח סניפים בירושלים חיפה ועוד. בשיאו יש לו מעל 300 פעילים. שאיפתם הייתה שימוש בשפה העברית בלבד. הם ביצעו פניות למוסדות, לאנשים ותעמולה רחבה. הם דרשו שהמסמכים יהיו בעברית, שהתאריכים יהיו עבריים וכו'. האוייב הגדול היה היידיש. היידיש נתפסה הן כשפה הגלותית והן השפה של אויבי הציונות. הארגון הטריד מוסדות שונות על שימוש בלועזית. הייתה דרישה מדיזנגוף שישנה את שמות ספינותיו לעברית. הם ייסדו את שבוע הספר העברי. הם התחליו ליזום תרגומים לשפה העברית. היו מאבקים שונים שהם ניהלו, ביניהם מאבק נגד ח.נ.ביאליק על שימוש בשפה היידיש. כמו כן היו התקפות על מוסדות. התקפות מאורגנות על אגודת ישראל למשל, הסתדרות יהודי אמריקה. הם תקפו בתי קולנוע שהקרינו סרטים ביידיש. הגדוד התפרק באמצע שנות ה-30. העליות השונות הביאו לארץ ז'רגון מושגים לועזי.
