רוסו – האמנה החברתית
האמנה החברתית של רוסו נפתחת במשפט "בן אדם נולד חופשי אבל בכל מקום הוא כבול באזיקים".
מה יכול להקנות לגיטימיות למצב זה? (לאחר מכן הודה שהוא לא ממש פתר את הבעיה, ניסה "לרבע את העיגול"). בן אדם שחי בחברה תלוי באחרים. על מנת לא להיות תלוי במישהו ספציפי, צריך להיות תלוי בכולם ביחד. כולם צריכים ליטול חלק בקביעת החברה, ורק באופן זה אדם יהיה חופשי, מוגבל אבל מתוקף החוק שהוא חוקק לעצמו. האמנה החברתית של רוסו מזכירה יותר את של הובס מאת של לוק. כל האנשים מעבירים את כל הזכויות ללא יוצא מהכלל. מוותרים על החופש שלהם לגמרי. החברה מקבלת את כל הזכויות. קיבוץ. גוף ריבוני. הסכם טוטאלי, בהתאם להובס, אבל בניגוד לו, אין אפשרות להעביר את כל הזכויות לאדם אחד – יש אסיפה כללית. הובס חושב שעדיין יש זכות להגנה על החיים, אבל לפי רוסו החברה יכולה אפילו לדרוש מאיתנו להקריב את חיינו. למה סכם זה יכול לשמור על החופש? להיות תלוי בחברה פירושו לא להיות תלוי באף אחד אחר. בחברה כזו האזרח מחבר לעצמו את חוקיו. מקבל חופש אזרחי במקום חופש טבעי. להיות כפוף לכולם פירושו לא להיות תלוי באף אחד אחר.
בחברה קיים "רצון כללי". מושג בעייתי. הרצון המשותף לכל חברי החברה כאשר הם חושבים על האינטרס הכללי ולא על האינטרס הפרטי שלהם. לא מספיק שבני אדם מסכימים, זה לא רצון כללי, צריך לוודא שזה למען האינטרס הציבורי ולא הפרטי. גם אם כולם מסכימים, אבל מתוך אינטרסים אישיים, זה לאו דווקא "הרצון הכללי", אלא "רצון הכלל". הרצון הכללי מופיע רק כשכולם פועלים מרצון משותף. כיצד נוכל לדעת מהו הרצון הכללי? אין דרך בטוחה אם חוק מסוים משקף אותו או לא – תמיד ניתן לחשוד שאינטרס אישי הזדחל לתוך השיקולים. אבל ניתן להפחית את הסיכון, באסיפת כולם ביחד, והתחשבות בדעה של כל אחד.
מכיוון שהדעות של אזרחים לעיתים נקבעו מראש, באמצעות מפלגות, זו הסיבה שהרצון הכללי מעוות. ההפך משלטון הרוב הוא שלטון הקונצנזוס. אוסרים על קיום סיעות – כל אחד בא לבד. הריבון אינו גוף מבצע, רק גוף מחוקק, והרצון הכללי מתייחס רק לחוקים. אפשר להטיל את הסמכות המבצעת על כל מיני סוגים של משטרים. דמו' זה לא דבר טוב, כי אסור שריבון יעסוק בענייני המדינה היום יום. משום שהוא כללי, הרצון הכללי יכול לדון רק בעניינים כלליים. לא יכול להתייחס למקרים ספציפיים. כך, אם מישהו מוצא להורג, אין זה בגלל הרצון הכללי.
תפיסה שדוגלת בריבונות החברה. כל טענותיו האחרות תלויות בזה: רוסו מתנגד לייצוג פוליטי. לכן רק במדינה קטנה זה יצליח, האזרחים ירגישו סולידריות. כמו אצל מונטסקייה. לכן יש מעט מקומות ברי מזל בעולם. הגודל זה לא תנאי מספיק. תלמיד טוב מדי של מונטסקייה, רוסו ידע שזה תלוי מאוד באופי של אנשים. דורש משמעת עצמית, העדפת האינטרס הציבורי, אהבת הרפ' והעדת אהבה פרטית. רפ' יכולה להתבסס רק על שוויון, ובין בני אדם שאוהבים אותו. לשם קיום הרצון הכללי, יש צורך בחוק בסיסי הקשה לחיקוק – חוק אהבת הרפ', שנחרט בלב האדם (ביטוי ממכתב פאולוס לרומאים בברית החדשה). אדיקות רפובליקנית, אהבה לרפ'. לאנשים צריכה להיות דת, אבל לא דת מטפיזית (צריך לאפשר מצפון דתי. למרות זאת, כמו מקיאבלי, הוא חושב שהדת הנוצרית מרופפת את הקשר למדינה), אלא דת אזרחית.
רוסו מסכים עם מונטסקייה על אופי הרפ', אבל דוחה את מסקנותיו (הרפ' לא מתאימה לאנשים מודרנים). לא בכל מקום הרפ' אפשרית, אבל עדיין בכמה מקומות. הוא לא מאושר מזה. במונרכיות מודרניות אין חופש אמיתי, כי אנשים צבועים, אז צריך לחשוב על הקמת רפ'.
מתוך השוואה זו מצדד מונטסקייה יותר במשטרים המודרניים, ורוסו יותר למשטרים עתיקים.
