האמנה החברתית של רוסו

 

 

על האמנה החברתית של רוסו

הפילוסופיה הפוליטית של רוסו איננה רק חוליה בשרשרת הרעיונות של מספר הוגי דעות בתחום זה, אלא שלמאמרו "על האמנה החברתית" היה חלק חשוב הן במהפכה הצרפתית הן בזו האמריקאית. הפילוסופיה הפוליטית שלו הינה מרכיב חשוב בפוליטיקה המודרנית, בשינוי סדרי שלטון ומשטר. רוסו מתייחס לאדם בדמותו הפשוטה ("בני האדם כמו שהם") ולא לדמותם של בני אדם כדבר מופשט, "אידיאלי". כלומר, הוא אומר כי הדמוקרטיה מקבלת את בני האדם כמו שהם, בניגוד למשטרים דיקטטוריים אשר מנסים לשנות ולעצב את אופיו הטבעי של האדם. בהתייחסו לחוקים, לעומת זאת, הוא אומר כי הם צריכים להתאים את עצמם למצב האנושי (כלומר, החוקים צריכים להיות תלויים באדם ולא להפך).  רוסו אומר כי הוא "נולד למדינה חופשית", אך נראה כי מדינתו (שוויץ) היא יוצאת דופן בהגדרתה זו, וכי רוב רובה של אוכלוסיית העולם איננה נולדה למדינה חופשית. בהיותו אזרח של מדינה חופשית הוא יכול (וצריך) להביע דעתו על סדרי השלטון. המצב האנושי, לדעתו של רוסו, הוא כי "כל אדם נולד חופשי, אך הינו אסור באזיקים בכל מקום", כלומר, מישהו נטל מהאנשים את החירות הטבעית שלהם. מטרתה של האמנה החברתית של רוסו היא בניתוץ האזיקים הללו. אין אדם מפקיע אפילו לרגע את החופש שלו, ע"פ תורתו של רוסו (בניגוד להובס למשל), אפילו לא בשביל הסיבה הנעלה ביותר. ברור כי מי שנולד במצב של עבדות נולד להיות עבד, ובכך יש סתירה לטענתו כי כל אדם נולד חופשי. אולם, הוא מסביר כי בדברו על המושג "עבד" איננו מתכוון רק לעבד במובן הטריוויאלי של המילה, אלא לכך שכל אדם נולד, במובן מסוים, להיות משועבד למשהו, כי כך אוהבים בני האדם לחיות. ומי שמוותר על חירותו מוותר, בצורה מסוימת, על היותו אדם, כך שוויתור כולל סותר את קיומו של האדם. החירות הינה קניין של כל אדם ואדם, וברגע שאדם מוותר על חירותו הוא בעצם מוותר על אנושיותו, ומכאן שמלחמות על חירות הינן, למעשה, מאבקים של בני אדם שחשו כי איבדו את אנושיותם ויש בדעתם להחזיר אותה.

הוא אומר כי אין דבר יותר גרוע ומשפיל מאשר תלות של אדם שיכול להיות חופשי באנשים אחרים (או מוסדות), ולכן הגרעין של הדמוקרטיה הינה ליצור איזושהי מתכונת שהמשמעת של הסדר החברתי תהיה מבוססת על החירות ותגן עליה. כלומר, משטר דמוקרטי צריך גם "לעשות סדר", אבל גם, במקביל, למנוע פחד של האזרחים ולתת להם תחושה של חופש וביטחון. לכן, מכונני החוקה האמריקאית טענו בכתביהם שהניסיון האמריקאי הוא ניסיון שעוד לא נעשה לפניו לכונן משטר לא על פחד אלא על חירות. וזאת בניגוד לכל המשטרים הקדומים (כמו שאמר מקיאוולי), אשר תמיד הושתתו על פחד ו/או מניפולציה.

לדעת רוסו אחת הבעיות ברעיון הדמוקרטי הינו המושג "ציות", אשר במובן מסוים הוא יכול להיתפס כדבר ששולל את החירות שהוא מדבר עליה. רוסו פתר את הבעיה הזאת בכך שהוא מחייב את המצב שכולם יקבלו על עצמם את החוקים הללו, ובמצב בו כולם שווים בפני החוק וכולם משתתפים בתהליך החקיקה, אין פה סתירה (מכיוון שהחוק הוא תוצר של התהליך האזרחי של חקיקה ואכיפה), והאזרחים אינם מצייתים אלא לעצמם.

רוסו ביסס את האמנה החברתית על סולידאריות אנושית בין כל בני האדם, כלומר הוא מתבסס על כך שהרגש האנושי והיכולת להזדהות עם כל אדם במצוקה, הם מרכיבים בסיסיים במשטר דמוקרטי.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: