אחת הבעיות של משאל עם היא בעיית התעמולה. איך עושים את התעמולה? הרי הממשלה היא זו שיוזמת את המשאל, לרוב, והיא זו שצריכה לממן את התעמולה. בעייתי.
קשה לנהל משאל עם, כך שהדעות ישמעו בתקשורת באופן שווה. מדוע? התקשורת מוטה לכיוון זה שנמצא בשלטון באותו הזמן – הוא יצרן חדשות. זה יכול ליצור מראית עין של שוויון, חרף העובדה שלא קיים, הלכה למעשה, שוויון.
שאלה נוספת, לחלוטין לא טריוויאלית: את מי שואלים. האם יש צורך לשאול את הגורמים שלגביהם מחליטים? (לדוגמא: האם צריך לנהל משאל עם רק בקרב הנשים, בנושא ההפלות? דוגמא אחרת: שאלו את הסקוטים, האם הם רוצים להתנתק מאנגליה – לא שאלו את הבריטים).
שאלה נוספת – האם ניתן לנתק שאלה מאיזה שהוא מכלול. האם ניתן לנתק את השאלה שנשאלת משאלות אחרות – כלכליות, מוסריות, פוליטיות ß על כן, ברוב המקרים עדיף להשתמש בדמוקרטיה הייצוגית, כאשר הפוליטיקאים מספקים חבילות של תפיסות עולם ולא מנתקים שאלה פרטית מסוגיה כוללת.
בעיה נוספת עם משאל עם – יצירת מקור נוסף של סמכות. זה יכול ליצור בעיות של התנגשות משום שזה יכול להוות אמצעי עוקף לשירות האינטרסים של בעלי עניין. אם בבחירות, אנו בוחרים מפלגות תוך שיכלול של אינטרסים, במשאלי עם יש לנו בידוד של סוגיות מסוימות בכוונה תחילה.
המשאל הוא על פניו כלי של דמוקרטיה אולטימטיבית, אבל יש לו בעיות של מניפולציה – השלטון יכול להשתמש במשאל העם בכדי להשיג את מטרותיו, ולא מתוך הרצון האמיתי להתייעץ עם העם. גורם נוסף – הוא יכול להיות מכשיר אנטי-ליברלי – יכול להוביל לפגיעה במיעוטים.
דמוקרטיה – העיקרון הבסיסי הוא שבני האדם זהים ושווים בדעתם. מכאן נובע עקרון שלטון הרוב. כל עיקרון, פרט להכרעה של הרוב פשוט, סותר את הרעיון הדמוקרטי הבסיסי.
בדמוקרטיה לא-ליברלית – העיקרון של הכרעת העם הוא הדומיננטי על חשבון כל הערכים האחרים
ישראל – דוגמא לדמוקרטיה לא ליברלית.
ישראל היא לא דמוקרטיה ליברלית. "דת הביטחון" מצדיקה כל מיני הגבלות, אבל לא מצדיקה כניסה לחיים של אנשים (דוגמא הכי קטנה: חיטוט בתיק של אנשים שנכנסים למוסדות).
משאל עם בישראל – ההתנגדות העיקרית למשאל עם, היא שבמדינת ישראל המורכבת מריבוי דעות ומחשבות, משאל עם שאמור להיות מכשיר לגטימציה יהפוך למכשיר של דיכוי המיעוט. יתקבלו החלטות ולבית המשפט יהיה קשה להתערב מאחר והוא יצא נגד הריבון – העם. הפן הליברלי בדמוקרטיה הישראלית הוא חלש יחסית.