הסיפור "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב הוא סיפור קצר, מעט עמודים, מעט דמויות, עלילה לא מסובכת. בסיפור יש יסודות שונים: יסודות של סיפור הומוריסטי, יסודות של אירוניה, של טרגדיה, של סאטירה. יש בסיפור גם יסודות של גרוטסקה (=יצירה שיש בה מן המגוחך).
דמותו של ברונזה ב-"כינורו של רוטשילד"
כינורו של רוטשילד הוא סיפור חייו ומותו של יעקב איובאנוב המכונה ברונזה. ייתכן שהכינוי הוא בשל צורתו החיצונית – גבוה ומוצק, או אולי בשל היותו איש קשה ואטום. ברונזה הוא אנטישמי, קוטר, עצוב, חסר מצפון, רשע, מוכשר, ציני, אכזרי, אנוכי, קמצן, מתייחס לעבודה ברצינות. אולם בסוף משתנה לטובה. הוא חי בחברה עלובה ובעוני. עולמו הוא עולם של חפצים, גם מארפה (אשתו) נחשבה בעיניו כחפץ. ברונזה מצדיק את קיומה בכך שהיא מביאה תועלת: מסיקה את התנור, מבשלת, אופה, שואבת מים וכו'. ברונזה הפחיד את אשתו והתאכזר אליה.
ברונזה כעס על כך שהזקנים בעיירתו לא מתים, הוא קיבל הזמנות לארונות קבורה של ילדים באי-רצון, שכח את מותה של ביתו ומודד את מארפה בעודה בחיים להתקנת ארון מתים בשבילה. גם יחסו אל החברה הוא נוקשה וחסר רגש, ברונזה מפחיד ומעליב את רוטשילד. יחסו לחיים הוא יחס של רווח והפסד. ברונזה התפרנס לא רק מארונות קבורה אלא גם מנגינה על כינור בחתונות. ברונזה הנוקשה מנגן בכלי עדין ורגיש – הכינור.
בסיכום, הדמות של ברונזה היא דמות אמביוולנטית: מצד אחד הוא גס רוח ונוקשה ומצד שני יש בו משהו מאוד רך ועדין כשהוא מנגן על הכינור.
המפנה ב-"סיפורו של רוטשילד"
נקודות המפנה המובאות בסיפור "כינורו של רוטשילד" הופכות את ברונזה לדמות דינאמית, כלומר הן גורמות לו לעבור תהליך של שינוי והארה המביא אותו לתובנה כי חייו בוזבזו. הוא מגיע למסקנה כי היה עדיף לו אילו היה מת.
נקודות המפנה הן:
- ה-6 למאי, היום בו חלתה מארפה.
- היחס של ברונזה לרוטשילד, בעיקר בפגישתם השנייה
- הטיול של ברונזה אל הנהר וההיזכרות בתינוקת שהייתה לו.
מחלתה של מארפה:
בקטע הזה בסיפור אנו נתקלים ביחס דו ערכי מצד ברונזה: מצד אחד, כשמארפה חולה הוא דואג לה – הולך לשכן ולוקח ממנו סוס בשביל לקחת אותה לרופא. כשהם מגיעים לרופא הרופא לא נותן למארפה טיפול כמו שיעקוב חושב שהיא צריכה לקבל, אז הוא מתווכח עם הרופא על כך ואף מציע סוגי טיפולים בשביל מארפה – עלוקות , כוסות רוח – כל זאת במטרה להציל אותה. הוא גם לוקח לה מידות ובונה לה ארון קבורה כמו לעשירים ולבעלי המעמד – על פי המידות שלה, אך לאחר מכן מיד הולך לפנקס שלו ורושם את ההפסד מכך.
כשמארפה ויעקוב חוזרים הביתה מהמרפאה, מארפה נעמדת על יד האח ולא הולכת לשכב במיטתה, אף על פי שהיא חולה. זאת מכיוון שהיא מפחדת שאם תלך לשכב במיטה יעקוב יגער בה על כל הדברים שהיא לא עושה בשבילו עכשיו. כשהיא גוססת, עולה מארפה לשכב במיטתה ואז ברונזה מבחין כי היא שמחה. על פי זה הוא מבין כי מארפה בעצם מאושרת למות וכלל לא עצובה, כפי שהוא חשב שתהיה. הוא מבין כי היא שמחה לעזוב את העולם, את החיים ואותו עצמו, מכיוון שהוא מעולם לא התייחס אליה – לא קנה לא מתנות, לא הביא לה פרחים, ואפילו מעולם לא טיפל בה.
עוד לפני שמארפה מתה, והם נמצאים במרפאה, אנו שומעים את האח שמטפל במארפה מדבר אל ברונזה בגסות רוח וביחס מזלזל. ברונזה לא מוכן לקבל את חוסר הטיפול באשתו ושואל גם הוא בצורה לא נעימה מה האח יכול לתת למארפה. האח פה בעצם משמש לברונזה מראה שהוא לא מודע אליה. הוא משקף בדיוק את ההתנהגות של ברונזה עצמו כלפי האנשים סביבו – גסות רוח, זלזול, חוסר התחשבות.
בקטע של המשבר הראשון (מהקטע שמארפה חולה ועד מותה) יש ריבוי של השורשים: ז-כ-ר , ה-ב-נ . ("לפתע עלה בזיכרונו של יעקוב תינוק…" ). שורשים אלה משמשים כמוטיב חוזר והם בעלי משמעות : נזכר = עבר , מבין = הווה.
מה שקורה לברונזה זה שהוא מתחיל להבין את הדברים על סמך הזיכרון שלו מהעבר. כלומר, מתוך הזיכרון שלו של דברים שקרו בעבר הוא מתחיל להבין את חייו כיום. כשמארפה שואלת אותו אם הוא זוכר שהייתה להם תינוקת שהם ישבו איתה על שפת הנהר הוא אומר שלא, רק כאשר הוא מטייל בנהר ומגיע לערבה הוא פתאום נזכר בתינוקת שהייתה להם. הוא כל כך הדחיק שהייתה לו תינוקת שהוא בעצמו כבר באמת לא זכר את זה ולכן הוא גם לא אהב להכין ארונות קבורה לילדים, למרות שהוא בכלל לא ידע זאת. הזיכרון של יעקוב וההבנה שלו שחייו בוזבזו גורמת לו לרצון לבכות.
יחס ברונזה לרוטשילד:
נקודת המפנה הזו היא נקודת מפנה מובלעת , ואנו יודעים כי היא אכן נקודת מפנה רק כאשר אנו קוראים בסוף הסיפור את חשבון החיים שעושה ברונזה. כאשר ברונזה חוזר מלוויית אשתו רוטשילד בא לקרוא לו לנגן בחתונה , וכלל אינו יודע כי כרגע הוא חזר מהלוויה של אשתו וכי הוא כועס ועצוב. ברונזה המתוסכל "שופך" על היהודי את כל כעסו וזה הולך משם. בדרכו נתקל בילדים המכנים אותו "יהודון" ולועגים לו. לאחר מכן שומעים ברקע נביחות של כלב וצעקה של רוטשילד. ברונזה אפילו לא קם לראות. אז למרות שהכלב נושך את רוטשילד ברונזה עדיין לא נפתח. אילו היה נפתח בנקודה הזו אל רוטשילד , אז הוא כבר היה אחר.
טיולו של ברונזה לנהר:
ברונזה מטייל בנהר ומגיע לערבה , שם הוא נזכר בתינוקת שהייתה לו וחוזר אל עסקי הרווח וההפסד. אך הפעם הוא אינו מחשב רק את הפסדיו שלו , הוא מחשב את הפסדיה של האנושות כולה , ובנקודה זו מגיע להארה : ללא השנאה היו בני האדם יכולים להביא תועלת , ואז ממילא לא היו הפסדים. האמת שמתגלה לברונזה על עצמו היא שהמוות יביא לו רק רווח. יש צורך ב-3 נקודות מפנה משום שאילו המחבר היה מסתפק רק בנקודת מפנה אחת, דמותו של ברונזה הייתה בלתי אמינה.
כותרת הסיפור "כינורו של רוטשילד"
הסיפור נקרא "כינורו של רוטשילד" משום שמתן הכינור לרוטשילד מהווה את נקודת השיא בסיפור, את השינוי והמפנה שחל בברונזה. הכינור מסמל את הרגש באישיותו של ברונזה, הוא מסמל עצב והחמצה – הצד האנושי שבברונזה.
הניגון והמנגינה – השוני בין השניים:
ההבדל בין הניגון למנגינה הוא שהמנגינה היא הלחן , המוזיקה , ואילו הניגון הוא המהות הפנימית של המוזיקה , והוא בא מהלב. מנגינה היא מלודיה , היא צירוף של צלילים ותווים , ניגון הוא התוכן הרגשי. כאשר ברונזה מנגן את המנגינה האחרונה יורדות לו דמעות על הכינור , וגם רוטשילד שמקשיב לו מתחיל לבכות. הנגינה של ברונזה מחוללת גם אצל רוטשילד שינוי : הפחד שלו מפני ברונזה נעלם. הכינור הוא האמצעי היחיד לדיאלוג שביניהם.
ברונזה שנא את רוטשילד ובכל זאת מכל נכסיו הנכס היקר לו ביותר הוא הכינור , אותו הוא נותן לרוטשילד. הסיבות שברונזה נותן לרוטשילד דווקא את הכינור הן :
- רצון לכפר על יחסו אליו ואולי גם על יחסו לאשתו בדרך זו.
- רוטשילד היה מוזיקאי ושמע גם את המנגינה וגם את הניגון והוא היה היחידי שיכול היה להמשיך את הניגון.
- רוטשילד יורש לא רק את הכלי ולא רק את המנגינה , אלא גם את הניגון. מאותו יום רוטשילד מנגן נעימה עצובה כאילו הכינור ספג לתוכו את הניגון ( ואת נשמתו של ברונזה ).
המספר ב-"כינורו של רוטשילד"
בסיפור "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב המספר הוא מספר כל יודע (מספר כל יודע הוא מספר שיודע הכל : על העלילה , על הדמויות , ויודע גם את מה שגיבוריו חושבים , חולמים , והוא זה שמחליט מה לגלות ומה לא לגלות). המספר נבחר להיות מספר כל יודע כיוון שברונזה אינו איש דברים ואם הוא היה מספר את הסיפור זה היה הופך אותו לדמות בלתי אמינה.