יחידה 1 (הגדרות פואטיקה וסיפורת)
הגדרת פואטיקה: "פואטיקה היא המחקר השיטתי של הספרות כספרות: היא עוסקת בשאלה: "ספרות מהי?" ובכל השאלות האפשריות המפותחות משאלה זו" (הרושובסקי)
הפואטיקה מנסה להגדיר את הטקסט הספרותי על סמך המייחד אותו מטקסטים אחרים וכן את המאפיינים השונים של ז'אנרים בתוך הפואטיקה.
פואטיקה תיאורטית: הגדרת מרכיבי הספרות.
פואטיקה תיאורית: א. זיהוי עקרונות תיאורטיים ביצירה(\ות) ב. ניסוח עקרונות ביצירה(\ות).
אינטרפרטציה: הפרשנות של טקסטים, מורכבת מתיאור טקסט, ניסיון להצביע על מרכיבי הטקסט, ומהסקת משמעות, הניסיון לקבוע מה מבקש הטקסט לומר. ישנה אינטרפרטציה חוץ ספרותית, והיא אינטרפרטציה הנעזרת בכלים שפותחו במסגרת תחומים אחרים כגון, פסיכואנליזה, היסטוריה, פמיניזם כדי להגיע למשמעות הטקסט. ואינטרפרטציה פנים ספרותית העוסקת בכל מרכיבי הטקסט בלי להסתייע בכלים חוץ ספרותיים מובהקים. זכרו כי מטרת התיאור באינטרפרטציה היא להגיע למשמעות ואילו מטרת הפואטיקה התיאורית הוא לישם עקרונות כללים בטקסט מסוים.
הערכה: שיפוט או קביעת איכות של אובייקט או של היבט מסוים שלו. אנו מצפים כי הערכה רצינית תתבסס על אמות מידה מסוימות להערכה. פעולת ההערכה היתה חלק מביקורת הספרות במשך תקופות רבות. הגישה המסלקת את ההערכה מתחום ה"מדע" טוענת, כי ההערכה מתבססת על אמות מידה של טעם ושל שיקול דעת אישיים או תקופתיים. הגישה המנוגדת תטען כי יש אמות מידה אוניברסליות ואובייקטיביות להערכה. לדעת הקורס ההערכה מעוררת קשיים כי מבוססת על מושגים טוב ורע שהם יחסיים, ותמיד יהיו חלוקי דעות גם כשאמות המידה הן "אחדות" אורגנית" או "עומק תמטי". בעיקר קשה להעריך יצירה בצורה שיטתית. אפשר להכניס גם תחום זה למסגת שיטתית ומסודרת מתוך ידיעה כי אמות המידה הן תמיד יחסיות וסובייקטיביות.
יחסי פואטיקה-אינטרפרטציה-הערכה: בין הפואטיקה התיאורית ובין האינטרפרטציה יש דמיון בתיאור הסיפור אך הפואטיקה מבקשת ליישם עקרונות תיאורטיים בעוד שהאינטרפרטציה מבקשת להשתמש בנקודות אלו בכדי להסיק את משמעות הסיפור. ההערכה נשענת על פעולת התיאור של האינטרפרטציה (וכך, בעקיפין, על הפואטיקה).
פואטיקה נורמטיבית: כאשר מייחסים ערך שיפוטי למכלול מרכיבים, דהיינו כאשר מנסחים עקרונות ונותנים להם שיפוט של ערך (טוב ורע(.
הגדרת טקסט סיפורי: סיפר בלשון הבונה עולם בדיוני שצירו המרכזי הוא סדרת אירועים.
הבחנה בין סיפור לתיאור: כדי שטקסט יוגדר כסיפורי הוא חייב לכלול יותר מאירוע אחד.
יחידה 2
ההבחנה בין העולם המשוחזר ודרכי הגילום: העולם המשוחזר הוא העולם הבדיוני שהסיפור יוצר ושניתן לשחזר מתוכו הכולל את הדמויות והאירועים כאילו הם מציאות עצמאית. דרכי הגילום (ארגון העולם הבדיוני בטקסט) הן הדרך שבה מתבטא עולם משחוזר זה בטקסט.
הדיון על הדמות הספרותית ושונותה מהדמות בחיים: את הדמות אנו משחזרים ומגדירים בדמיוננו על סמך הטקסט וכתגובה אליו. שיחזור הדמות נעשה על סמך פרטי מידע הניתנים בטקסט והתאמתם לידע סטנדרטי שיש לנו אודות המציאות, כך למשל: תגובה תמימה או חוסר הבנה מעידות על דמות נאיבית.
כל דמות בנויה, לפחות בקווים כלליים, במתכונת של דמות מציאותית והיא לרוב תואמת לקטגוריות מוכרות, חברתיות, פסיכולוגיות וכו'. פרטים חלקיים יוצרים תמונה שלמה.
ההתייחסות לדמות היא אובייקטיבית וחסרת פניות ולא בין-אישית, אנחנו איננו מתייחסים לדמות ילד כמו לילד במציאות, כך היחס שלנו אל הדמות מוכתב על ידי היצירה. כך בסיפור אנו עשויים להזדהות עם רוצח במציאות היינו מגנים (הומברט הומברט, רסקולניקוב).
אפיון דמויות
במהלך הסיפור נמסרים מספר נתונים "ממקמים" אודות הדמות (גיל, משפחה, רקע וכו'). ב"הינומה" הפרטים אינם נמסרים במישרין אלא בדרך עקיפה הגוררת הסקת מסקנות.
גם לאופי ודרך התיאורים הנמסרים דרך מספר בגוף ראשון או במבע עקיף יש תרומה באפיון הדמות דרך הצורה שבה היא מביטה על העולם ומפרשת אותו.
רצף הטקסט ומושג הצומת: קטע בטקסט אינו משרת רק פונקציה אחת אלא יכול לתרום למגוון מרכיבים כמו אירועים, אפיון, מקום וזמן, סגנון וכו'. כל קטע מוגדר כ"צומת" בה משתלבים כמה חוטים וכל מעבר מקטע לקטע אינו מעבר מנושא לנושא אלא מצומת אל צומת
יחידה 3 (תהליך הקריאה)
קורא ממשי: האדם הקורא את הטקסט, קורא ממשי במציאות אני ואתה, כאן ועכשיו. תהליך הקריאה קשור בכשירותו כקורא ובתגובותיו הסובייקטיביות.
קורא אידיאלי: תבנית העולה מתוך הטקסט, הוא מטונימי לטקסט. זהו קורא מופשט שגוזרים מן הטקסט בתהליך הקריאה והוא מממש את כוונות היוצר. למעשה לעולם לא נוכל להכיר את טיבו. הקורא הוא בבואה לכשירות שהטקסט דורש מן הקורא הממשי ותבנות כשירות זו בתוך הטקסט
מהו תהליך הקריאה, כיצד נבנות היפותזות: קריאה ברצף הטקסט תוך בניית היפותזות בניסיון לקשר את הפרטים השונים כדי לפענח את משמעויות הטקסט. יש שהקריאה הנוספת מחזקת את ההיפותזות שהועלו. לעיתים מעלים היפותזה חדשה כי היא מקשרת טוב יותר את הפרטים, ולעיתים יש צורך לבנות היפותזה חדשה, כי קיימת סתירה בין ההיפותזה הישנה והפרטים החדשים העולים מהטקסט.
שלושת העקרונות של פרי בבחירת היפותיזה:
עקרון התחולה – העדפת היפותיזה שקושרת כמה שיותר פרטים
עקרון הדיקות הקישור- עדיפות להיפותזה המקשרת בין הפריטים באופן ההדוק ביותר
עקרון הפשטות – העדפת ההיפותזה הפשוטה יותר.
תבנות חוזר: היפותזות הנבנות במהלך הקריאה ומחליפות היפותזות קודמות ולעיתים אף סותרות אותן. לתבנות חוזר שתי צורות א. החלפת היפותזה מוקדמת במאוחרת כי היא מקשרת טוב יותר בין הפרטים. ב. החלפת היפותזה מוקדמת במאוחרת כי פרטים מאוחרים סותרים פרטים קודמים שעליהם נבנתה ההיפותזה המוקדמת.
תבנות נוסף: היפותזות הנבנות במהלך הקריאה ובונות ומרחיבות היפותזות קודמות
סיפור משובץ: סיפור בתוך סיפור, בו דמות המופיעה בסיפור הופכת למספרת ומספרת סיפור. בסיפורים משובצים הרמה הסיפורית הראשונה היא המאוחרת ביותר בזמן המשוחזר של כל הרמות הסיפוריות ביצירה. בסיפור לא משובץ יש רמת סיפר ורמה סיפורית בלבד, בסיפור משובץ יש לפחות שתי רמות סיפוריות.
סיפור מסגרת: סיפור מסגרת הוא סוג מסוים של סיפור משובץ. יש בו לפחות שתי רמות סיפוריות ולאחר הרמה הסיפורית האחרונה חוזר הסיפור לרמה הסיפורית הראשונה. הרמה הסיפורית הראשונה עוטפת את הרמה הסיפורית השנייה, או את הרמות הסיפוריות (אם יש רמות סיפוריות נוספות) והיא מהווה מסגרת.
סיפור פואנטה: סיפור שבסופו מתגלה פרט או מתגלים פרטים השופכים אור חוזר על הסיפור כולו ומחייבים את קריאתו מחדש. בקורס מבחינים בין פואנטה המשנה או מסייגת את מה שידוע לנו על פרט מסוים בסיפור, לבין פואנטה המשנה את ההיפותזה המרכזית על משמעות הסיפור כולו. מכאן שני סוגים א. סיפורים שהפואנטה בהם מביאה אמנם לגילוי פרט חדש שלא היה ידוע לנו קודם לכן (ומשנה את ההיפותזה על האובייקט או הדמות שהפרט קשור בהם) אך הגילוי אינו מחייב להחליף את ההיפותזה המרכזית הנוגעת למשמעות הסיפור כולו, ולעיתים הוא אף מחזק אותה. ב. סיפורים בהם גילוי הפרט החדש מחייב הן את החלפת ההיפותזה הספציפית על האובייקט או הדמות הקשורים בפרט החדש, והן את ההיפותזה הכללית על משמעות הסיפור. סוג זה של סיפורי פואנטה מתחלק ל2 סוגים משניים 1. סיפורי פואנטה בהם ההיפותזה המרכזית מתחלפת באחרת בסוף, אך אין סתירה מוחלטת בין 2 ההיפותזות. 2. סיפורי פואנטה בהם שתי ההיפותזות הכלליות (הראשונה והסופית) אינן עולות בקנה אחד וכדי לישב את הסתירה צריך לבטל את ההיפותזה הראשונה.
יחידה 4 (אירועים)
הבחנה בין זמן משוחזר וזמן הטקסט: הזמן במישור המשוחזר הוא כרונולוגי וזורם בכיוון אחד, הזמן במישור הטקסט כנתינתו אינו מחויב לזמן במישור המשוחזר ואלמנט הזמנים בו הוא למעשה כמות המלל.
הבטים של ארגון הזמן (=יחסים בין זמן משוחזר וזמן טקסט)
א. סדר: מתי התרחש אירוע?
סוגי אי התאמות בסדר:
נסיגה: אי התאמה בין המישור המשוחזר למישור הטקסט. הנסיגה היא חזרה לאחור בזמן. הנסיגה היא מסירתו (בטקסט) של אירוע, שבמישור המשוחזר התרחש בנקודת זמן קודמת למסירתו בטקסט.
נסיגה חיצונית – חזרה לאחור לפני ההווה הסיפורי, דהיינו חריגה מגבולות הסיפור. זמנה לפני הסצנה המובחנת הראשונה.
נסיגה פנימית – חזרה לאחור בזמן בתוך גבולות גוף הסיפור, דהיינו לאחר הסצנה המובחנת הראשונה.
נסיגה מעורבת – קטע שבחלקו הוא נסיגה חיצונית ובחלקו נסיגה פנימית.
הטרמה: מסירה של אירוע קודם זמנו ביחס לנקודת הסיום של ההווה הסיפורי (סצנה מובחנת אחרונה).
הטרמה פנימית: לפני הסצנה מובחנת אחרונה (במסגרת ההווה הסיפורי)
הטרמה חיצונית: אחרי הסצנה מובחנת אחרונה (מחוץ להווה הסיפורי)
רמיזה מטרימה: מרמזת על משהו שעתיד להתרחש אך אינה מבארת מהו.
רמיזה מכינה: ציון פרט כלשהו שיעשה בו שימוש בהמשך.
מלכודת: הטעיה דרך רמיזה כלשהי שמוליכה שולל.
סצינה מובחנת ראשונה: תחילת הסיפור. הסצנה הראשונה עם הרחבה, פירוט רב, חד פעמיות של אירוע ודינאמיזציה (הפרה של מצב סטטי ותחילת שרשרת אירועים)
פרישה:
פרישה תחילית בגוש אחד: מופיע בפתיחת הטקסט וסדר הזמנים בה חופף את זה של העולם המשוחזר. אקספוזיציה ואז סצנה מובחנת ראשונה.
פרישה דחויה בגוש אחד: נסיגה חיצונית בה האקספוזיציה מופיע לאחר הסצינה המובחנת ראשונה.
פרישה מפוזרת: הקורא מלקט פרטי אקספוזיציה ומעמידם בעולם המשוחזר לפני הסצינה המובחנת ראשונה.
ב. משך: כמה זמן נמשך אירוע? כיווץ והרחבה
פסיחה: פרק זמן שאודותיו לא נאמר כלום.
סיכום: כיווץ של פרק זמן ארוך לשורה או פסקה.
סצנה: הרחבה המתארת סיטואציה בפירוט.
הפוגה: הרחבה מירבית עם טקסט רב שמתאר משך אירועים אפסי או כמעט אפסי.
לא כל הפוגה היא הפוגה תיאורית (יכולה להיות גם הפוגה לשם זיון שכל), ולא כל תיאור הוא הפוגה.
ג. תדירות: כמה פעמים מתרחש אירוע?
חד-פעמי
חזרה
הרגלי
קישור בין אירועים
פערים
פער מרכזי – מידע מסוים שהטקסט מושך אליו את תשומת הלב אך מונע אותו מהקורא בכוונת תחילה. (הפער נוגע לכל מידע אפשרי על אירועים ודמויות. פסיחה משמיטה רק אירועים).
פער זמני – מתמלא בשלב כלשהו. קיים רק במישור הטקסט ולא במישור המשוחזר.
פער תמידי – פער שאינו מתמלא. קיים גם בטקסט וגם במישור המשוחזר
פער סקרון\פער לפנים- פער שחשים בקיומו החל מנקודה מסוימת והוא יוצר ציפייה.
פער הפתעה\פער לאחור – פער שחשים בקיומו רק ברגע שהוא נפער ומתמלא בו-זמנית
אנלוגיות: שני אלמנטים עם נקודת דמיון אחת לפחות ונקודת שוני אחת לפחות
אנלוגיה ניגודית – הדגשת השוני בין שני מרכיבים על אף הדמיון בניהם.
אנלוגיה ישרה -הדגשת הדמיון בין שני מרכיבים על אף השוני בניהם
אנלוגיה יכולה להיות מפורשת או מובלעת.
סוגי סיבתיות
חיצונית: נגרמת בידי כוח חיצוני.
פנימית: סיבות של אחת הדמויות הנובעות מאופייה.
מעורבת: שילוב של אופי הדמות וכוח חיצוני.
מפורשת-מובלעת
הנמקות
אסתטית: מנומקת בשל צרכים אמנותיים (קיים תמיד)
ריאליסטית: מנומקת ע"י סיבות בעולם המשוחזר (לא קיים תמיד)
יחידה 5 (דמות)
הגישה המימטית-(הגישה הסמיוטית)-הגישה המימטית הקיצונית
פעולה מול אופי (אריסטו, פרופ)
סוגי דמויות
דמות עגולה: מונח של פורסטר מובא כניגוד של דמות שטוחה, בהגדרה מורחבת זוהי דמות מורכבת בעלת תכונות שצירופן ייחודי וחד פעמי. דמות זו יכולה להיות מתפתחת או לא מתפתחת.
דמות שטוחה: מונח הלקוח מפורסטר. לפי פורסטר הדמות השטוחה היא דמות בעלת תכונה אחת ולא מתפתחת. לפי הגדרה רחבה יותר זוהי דמות בעלת אשכול תכונות שצירופן שגרתי ומוכר. הדמות יכולה להיות מתפתחת או לא מתפתחת.
אמות מידה למורכבות של דמות:
צירוף התכונות ומידת ההרגליות של צירופן
כמות המידע הנמסרת אודות הדמות
התפתחות:
לא מתפתחת: התנהגות קבועה
מתפתחת: תגובות שונות לאירועים דומים
ראשית-משנית: קביעה של דמות מרכזית\משנית נעשית לפי מידת נוכחותה של הדמות בעלילה.
פרוטגוניסט: דמות מרכזית
אנטגוניסט: דמות הנתונה במאבק או קונפליקט עם הפרוטגוניסט
סוגי אפיונים
אפיון ישיר: מגדיר את קווי האופי או התכונה של הדמות על ידי נקיבה מפורשת בשמם.
אפיון ישיר מוסווה: ציון מפורש של תכונה וייחוסה לחלק גוף. זהו שימוש מטונימי בחלק גוף המייצג את האדם עצמו.
אפיון עקיף: מדגים תכונה או קווי אופי של הדמות בדרכים שונות (פעולה, דיבור, תודעה, הופעה, סביבה) והקורא צריך להסיק בעצמו את התכונה מן האמצעי. אנו מסיקים לפי עקרון הסיבתיות, סמיכות ודמיון.
העקרונות שבבסיס אמצעי האפיון העקיפים
- עקרון הסיבתיות – דיבור ופעולה: הדמות נוהגת\דוברת באופן מסוים מכיוון שהיא כך וכך. הופעה חיצונית וסביבה – הדמות\סביבה נראים כפי שהם בשל סיבה כלשהי.
- עקרון הסמיכות– דיבור, פעולה, הופעה, סביבה – עקרון מטונימי – הסמיכות של המרכיבים לדמות מאפשרת להסיק מהם אליה.
- עקרון הדמיון – הקבלה בין סביבה לאופי הדמות, למשל.
הפואטיקה של הסיפורת – סיכום מתומצת – חלק 2
הפואטיקה של הסיפורת -סיכום מלא
בעבור עוד סיכומים של האוניברסיטה הפתוחה פנו אל המאגר שלנו בקישור
