מהי זהות? האם היא שייכת רק לפרט, כרכיב אינטימי של העצמי? או שמא היא תוצר של ההשתייכות שלנו למסגרות – דתיות, לאומיות, תרבותיות – שבתוכן אנו גדלים ומתעצבים? שאלה זו מלווה את המחשבה הפילוסופית, הפסיכולוגית והחברתית כבר מאות שנים, והניסיון להשיב עליה דורש לא רק חקירה תיאורטית, אלא גם מבט אישי ופיוטי.
זהות בין הזהה והנפרד
בכדי להבין את מהות הזהות, כדאי להתחיל בשפה. המילה "זהות" (ובאנגלית identity) נושאת עמה מתח פנימי מרתק: מצד אחד, אפשר לפרש אותה כמורכבת מהמילים "זה + הוא" – זה שמבחין ביני ובין האחר, שמייחד אותי, שמזהה אותי. בדיוק לשם כך קיימת תעודת זהות – כדי לאשר שזה אני ולא מישהו אחר. מצד שני, אותה מילה עצמה יכולה להקרא מלשון "זהה" – כלומר, דמיון ושוויון. זהות, לפי קריאה זו, נוצרת דווקא כשאנחנו דומים למשהו או מישהו אחר. כך גם באנגלית – identity נגזרת מ-identical, כלומר זהות מלשון שוויון מוחלט.
אם כך, הזהות היא בעת ובעונה אחת מה שמייחד אותנו ומה שמחבר אותנו לאחרים. היא נוצרת על קו התפר שבין הבחנה להזדהות. האדם מגדיר את עצמו דרך מה שהוא – אבל גם דרך מה שהוא לא. דרך מה שהוא משתייך אליו – וגם דרך מה שהוא מתנגד לו.
זהות בהגות
הוגים רבים ניסו לעמוד על סוד הזהות האנושית. זיגמונט באומן, למשל, מדגיש כי בעידן המודרני נזילות הזהות הפכה לדבר שבשגרה – האדם נדרש כל הזמן "לבחור" את זהותו ולהרכיבה מחדש. לעומתו, צ'רלס טיילור מצביע על כך שזהות אמיתית לעולם לא נוצרת בוואקום, אלא מחייבת "הכרה הדדית" – כלומר, אני אינני יכול לדעת מי אני, בלי שמישהו יראה אותי, יזהה אותי, וייתן תוקף לסיפור שאני מספר על עצמי.
גם סימון דה בובואר כתבה על כך בהקשר של נשים: "אישה איננה נולדת אישה – היא נעשית אישה", כלומר, הזהות הנשית אינה תוצאה של ביולוגיה בלבד, אלא של סוציאליזציה, תרבות וציפיות חברתיות. הזהות, לפי הבנה זו, נוצרת בתוך מרחב משותף של אינטראקציה – של מבטים, של חוקים, של נרטיבים.
זהות ותרבות
ואכן, הזהות האנושית היא ריבוי. אנחנו לא זהות אחת, אלא מארג של זהויות: לאום, מגדר, תרבות, שפה, מקצוע, אמונה, אורח חיים, ועוד ועוד. לא מדובר ברשימה סופית, אלא בכמה שכבות דינמיות שחלקן נבחרות, חלקן נכפות, חלקן מודעות וחלקן בלתי מודעות. הזהות שלנו נבנית על פני זמן – היא תהליך, לא מצב.
ולמרות שהזהות נתפסת כמשהו מאוד אישי, לעולם לא ניתן לעצב אותה לבד. אנחנו זקוקים למראה של החברה – לחיקוי, להתנגדות, להשתייכות – כדי לדעת מי אנחנו. הזהות נולדת תמיד במפגש עם האחר.
מכאן עולה הבנה פרדוקסלית אך עמוקה: כדי להיות עצמנו, אנחנו זקוקים למישהו מחוץ לעצמנו. כדי לדעת מי אני – אני צריך לדעת עם מה (או עם מי) אני זהה. הזהות, אם כן, היא תמיד גם שאלה של קשר – בין אני לעולם, בין עצמי לקהילה, בין הייחוד שלי לבין הדמיון לאחרים. ורק בתוך הקשר הזה, נבנית האפשרות להכיר את עצמנו באמת.
