תפישת האלוהות של הרמב"ם
פרקים א ו-ב של מורה נבוכים לרמב"ם הם לא הפרקים היחידים שבהם הרמב"ם מתאר את האל, אלא גם בא-ס"ח-ס"ט. שם הרמב"ם מציג שני סוגים שונים של אלים.
Via negativa – תורת התארים השליליים, הכשלון של השפה לתאר את אלוהים. לפי הרמב"ם הדבר היחיד שאפשר להגיד על אלוהים הוא על דרך השלילה. הוא לא חכם. לפי הרמב"ם אי אפשר להפעיל שפה כדי לתאר את אלוהים כי שפה היא מגדירה – סוגרת בגדר. מצמצמת ומגבילה. כשאומרים על מישהו שהוא חכם, זה שבח אבל זה גם כובל אותו, כי מרגע שנאמר מה הוא כן, בעצם גם נאמר גם כל מה שהוא לא. מכאן שתורת התארים השליליים נשענת על חוסר ההגדרה של האל. גם פסיכולוגית, היום אנחנו יודעים להיות זהירים באפיון אנשים באמצעות שפה, כי כל אפיון כובל את המאופיין. אם אומרים על מישהו שהוא מצחיק, הוא מתקבע בתפקיד המצחיק. אך אצל האל זה לא רק פסיכולוגי, זה ממשי. לפי הרמב"ם להגיד משהו חיובי על אלוהים זו עבודה זרה, כי זה הופך אינסוף לסוף.
לדעת רמב"ם הפעלת השפה כדי לתאר את אלוהים יוצרת יחסים אינטימיים בין אלוהים לבין העולם. השפה נועדה לתאר את העולם. לכן לפי רמב"ם מרגע שמתארים את אלוהים, מכניסים את אלוהים ואת העולם לאותה הקטגוריה. לדוג', אם אלוהים מוגדר כ"טוב", המילה טוב יכולה לתאר גם אנשים, כמו אמא תרזה, חברים, הבעש"ט וכו'. אז מטושטש ההבדל ביניהם. ההבדל הופך לכמותי, more of the same thing. אלוהים כפוף לקטגוריית הטוב, והאל האמיתי הוא בעצם הטוב. השפה מכניסה את אלוהים ואת העולם לאותה הקטגוריה. המוטיווציה האמיתית של תורת התארים השליליים של רמב"ם היא להוציא את אלוהים מהקטגוריה של העולם. רוצים לגונן על האחרות והשונות המוחלטות של אלוהים. מרגע שהוא מאופיין הוא כבר לא אחר, אומרים שההבדל בינו לבין שאר הדברים הוא הבדל כמותי.
באמצעות הוצאתו מהשפה אלוהים נהיה טרנסצנדנטי – החוץ המוחלט. אין שום קטגוריה שהאל והעולם בתוכה ביחד. זה אחר מוחלט, שונות אבסולוטית. הוצאה טוטלית של אלוהים מהעולם. בתולדות הרעיונות, המהלך הזה של הרמב"ם מקבל תנופה מהמהפיכה המקראית. מקובל לקרוא את המהפיכה המקראית לא כאומרת שאלוהים הוא אחד, כי גם אל פגני יכול להיות אחד, אך הוא עדיין חלק מהטבע. המהפיכה המקראית היא שהאלוהים יוצא מהטבע. בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ – אלוהים איננו השמים והארץ. אך במקרא זו אינה שונות טוטלית, לאל עדיין יש קשר עם העולם, אפשר לדבר איתו. הרמב"ם ממשיך את המהפיכה המקראית, מוציא את האלוהים מהעולם. במקרא אי אפשר לגעת באלוהים. אך אפשר לדמיין אותו. גם אם א"א לדמיין אותו, אפשר לחשוב עליו. אצל הרמב"ם גם א"א לחשוב עליו, הוא לגמרי מחוץ לעולם האנושי. הוא האחר הטוטלי.
כל שימוש בשפה כדי לתאר את אלוהים גם פוגעת באחדות שלו. כשל הפרדיקציה. אם אלוהים הוא חכם אז יש אותו ואת חכמתו, יש לו פרדיקט.
הרמב"ם רוצה להגן הן על השונות של האל והן על אחדותו, ולכן הוא מתנגד לשימוש בשפה. הבעייה בשפה איננה ההגבלה, כי אם שהיא משתפת ובולעת.
עוור לא יכול לדמיין צבע, כפי שאומר הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק. בשביל עוור הצבע הוא טרנסצנדנדטי. הוא לעולם לא יוכל לגעת בו. כך גם אנחנו, צבע שמעולם לא ראינו עבורנו הוא טרנסצנדנטי.
אך בסוף, כשמרוקנים משהו מכל התכונות שלו, ומשאירים אותו ריק. השאלה היא האם negtive theology היא negating theolosy? האם זה לא המבשר הגדול של שלילת האל וכפירה? האם זה לא ריקון האל לגמרי? השגבת האל עד העלמתו.
