רמב"ם – מורה נבוכים – פרק ב
הפרק השני של מורה נבוכים של הרמב"ם הוא במידה רבה המשך ההקדמה והפתיחה למורה נבוכים. הרמב"ם פותח את פרק ב של מורה נבוכים בטיעון אד הומינם נגד מי ששאל אותו. טיעון בעל עצמה גדולה ובעל משקל לוגי אפסי ההמון משתכנע מהטיעונים האלה, למרות שבעצם לא נאמר כלום. זה טריק מלוכלך, שלא משתמשים בו אם המטרה היא האמת ולא השכנוע. הרמב"ם עצמו במקומות רבים נרתע מטיעונים אישיים. אך בתקיפה זו יוצר הרמב"ם אב-טיפוס של קורא מעוות. הביקורת על הקורא היא שהוא מעיין ברעיון שצץ ראשונה בדעתו. הרמב"ם תוקף את הנטייה של האנשים לתקוף את הדעות הראשונות שלהם. תוך כדי קריאה לאדם תהיינה דעות על מורה נבוכים של הרמב"ם. הרמב"ם אומר לאדם לא להתמסר לדעות הראשונות שמתגבשות אצלו במורה נבוכים (או על כל עניין). זהו כשל פרשני שהרמב"ם מבקש שהקורא לא ייפול בו. הרי אם אתה מתמסר לדעותיך הראשונות, כל הזמן לא תחפש את האמת אלא הוכחות לדעתך. תנאי למסע מטאפיזי, לכל חקירה, היא להתגבר על הכשל שיוצאת החקירה, הנטייה להתאהב בדעות שלך, ובמיוחד בדעות הראשונות שלך. הרמב"ם תוקף את קורא התנ"ך, ובתוך כך גם את הקורא של מורה נבוכים. הרמב"ם מבקש מהקוראים שלו ומאיתנו לא להיות לכודים בתאוריה הראשונה. לאדם העוקב אחרי מורה נבוכים של הרמב"ם אין ברירה אלא להשתחרר מהתאוריות שלו כל הזמן, הוא מאמן בזה.
זהו עוד מהלך של הרמב"ם במורה נבוכים, שיוצא נגד הנטיות הפסיכולוגיות האנושיות, שחוסמות הבנה. פתיחה זו לא מרפאת את האדם מהחולשות, אלא רק יוצרת הכרה בהן, שהיא לתפיסתו של הרמב"ם השלב הראשון להתמודדות עמן.
רמב"ם – מורה נבוכים – פרק ב
