עיקרי תורתו של חומסקי

נקודות מרכזיות של חומסקי:

שפה ומערכות שימוש

מדוע ואיך בכל השפות האנושיות אנו מוצאים מבנים דומים ?

הראנו שאי אפשר לגזור את כללי השפה האנושית מתוך כללי הלוגיקה. וכל הסבר, פרט להסבר הגנטי, לא יצליח להסביר באופן מושלם את מבנה השפות האנושית.

אם נניח שהשפה היא התפתחות גנטית נוכל לפתור את כל הבעיות שבהסברים האחרים.

רכישת שפה

כל ילד, החשוף לסביבה לשונית, לומד את השפה באופן טבעי (שלא כמו לימודי שפה נוספת בגיל מאוחר יותר). החשיפה לשפה בגיל מוקדם היא שרירותית ומקרית ובכל זאת לאחר מספר שנים מועט הילד שולט בשפה באופן מלא. את התהליך הזה אפשר להסביר רק ע"י כך שקיימת תשתית גנטית. כל הסבר אחר נתקל בבעיה- איך ילד יכול להבחין מהו משפט תקין ומהו משפט לא תקין. מבנה דקדוקי של שפה אכן נתון באופן גנטי, אך שפות יכולות להבדל זו מזו, לדוגמא בסדר המילים. בשנים הראשונות לחייו של הילד, בעקבות חשיפה לשפה, חלה אקטיבציה של התשתית הגנטית והיא מוכלת על כללי השפה הנתונה.

המערכת החישובית – יחס בין צליל ומשמעות

לאחר שנות מחקר רבות, הצליח חומסקי לבנות תיאוריה המכילה את המינימום ההכרחי להסבר מבנה השפה- המערכת החישובית (תחביר) המקשרת בין צליל ומשמעות.

בייצור משפט פועלות שתי מערכות. המערכת המושגית-כוונתית מקשרת מבנים תחביריים עם הלקסיקון, והמערכת ההגייתית-קליטתית קובעת את המימוש הפיזי.

מתוך מחקר על גזירת משפטים חומסקי הגיע למסקנה כי מערכת התחביר זהה אצל כל אדם, ברגע מערכת התחביר נפגשת עם מערכת הלקסיקון (המובילה לייצוג פיזי) יכולות להיווצר שפות שונות.

סכמת הגזירה

-החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד-

משפט מכיל צירוף פעלי וצירוף שמני.

ספר(ים) הוא שם העצם. קבוצת הספרים בעולם מכילה ספרים רבים, אך צרוף היחס "ספרים מאוקספורד" מצמצם את קבוצת הספרים הקיימים בעולם, כלומר במשפט נבחרה תת-קבוצה של ספרים. (ספרים – ראש הצירוף, מאוקספורד- משלים). "שני" הוא כמת מגדיר.

המבנה הזה הוא מבנה כללי של כל הצירופים בכל השפות.

רקורסיביות

למעשה כל משפט יכול להפוך למשלים, אם מוסיפים לפניו רכיב כמו "אני חושב ש..". המשפט המקורי הופך להיות למשלים של הפועל "חושב" במשפט החדש. (משלים יכול להיות כל סוג של צירוף, וגם משפט). אנו יכולים להפעיל שוב ושוב את כלל זה, כך לייצר אינסוף משפטים.

מערכת שבה אפשר להפעיל את כלליה גם על הפלט של עצמה נקראת מערכת כללים רקורסיבית. בשפה אנושית יש כללים רקורסיביים, וככל הנראה, כללים אלה מבדילים בין שפה אנושית לבין שפה של בע"ח. (גם במערכת התקשורת של הדבורים ניתן לייצר אינסוף משפטים אך בהסתמך על חזרה ולא על כללים רקורסיביים.)

רב משמעות תחבירית

דו משמעות לקסיקלית – ישנם מילים הנושאות כמה משמעויות. לדוגמא- ביקר.

דו משמעות מבנית – ישנם מבנים תחביריים שיכולים להתפרש בדרכים שונות. בד"כ נשאל את השאלה למי המשלים מתייחס. לדוגמא במשפט "החוקר קיבל שני ספרים מאוקספורד" הצירוף "מאוקספורד" יכול להיות משלים של הפועל "קיבל" או של השם "ספרים" וכך נוצרת דו משמעות. אלה המבנים האפשריים:

במשפט כמו "החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד" אין דו משמעות. ברור שהצירוף "מאוקספורד" מתייחס ל"ספרים" ולא לפועל. מה מונע דו משמעות זו ?

הלקסיקון

לצד המערכת החישובית (התחביר) קיימת אצל כל דובר גם מערכת הלקסיקון של השפה. הלקסיקון מכיל אינפורמציה לגבי השיוך הקטגוריאלי של מילה (ש"ע, פועל, תואר וכו'), המשמעות, והיחסים שלה עם רכיבים אחרים. לדוגמא- הפועל צייר מאפשר את המשלימים הבאים:

פועל (מי צייר)
מושפע (מה צויר
מכשיר (באמצעות מה צויר)
תפקידים תמטיים של מקום וזמן הקיימים בכל פועל.

לא כל התפקידים התמטיים האלו חייבים לבוא ליידי ביטוי במשפט, אך הם עדיין קיימים כהיסק. לדוגמא, אם נאמר "גילה ציירה" ברור שגילה ציירה משהו. אך אם נאמר "גילה התעטשה" לא נסיק שגילה התעטשה "משהו" מפני שמושפע אינו חלק מהיחסים התמטיים של הפועל "התעטשה".

כלומר, בתהליך גזירת המשפט המערכת החישובית בוחרת ערכים מן הלקסיקון ומפעילה את סכמת כללי הגזירה כדי לצרפן למשפטים. בחירת המשלימים לפועל תמיד תלויה בפועל עצמו.

תנועה

למשלימים יש אפשרות לנוע במשפט וכך לייצר שאלה. לדוגמא:

(- "עקב" – מסמן את מקומו ותפקידו של המשלים )

העקב מאפשר לנו לשחזר בכל שלב בגזירת המשפט את תפקידו התמטי של הרכיב שנע.

דוגמא נוספת: עם מי גילה סיכמה שהיא תיסע ? – שאלה זו יוצרת דו משמעות :

ראינו שאפשר להעביר משלימים של פועל ממקום למקום במשפט, אך במערכת החישובית יש מגבלות. לא כל רכיב ניתן להעברה, מתוך חקר של שפות רבות הגיעו למסקנה כי אין להוציא רכיב מתוך צירוף שמני.

לדוגמא-

השר דרש מאיתנו שנעמוד בלחצים כלכליים => השר דרש מאיתנו עמידה בלחצים כלכליים =>

לסיכום :

הראנו שלא ניתן ללמוד שפה ע"פ אנלוגיה מפני ש:

א. השפה האנושית יכולה לייצר אינסוף משפטים

ב. המערכת החישובית מראה איך מותר לייצר משפטים אך גם מגבילה וקובעת מה אינו אפשרי ע"י משלימי הפועל וע"י חוקי התנועה.

מפגש השפה ומערכות שימוש

השפה האנושית מאפשרת שימוש, המפגש הנכון עם מערכות השימוש הוא תנאי לתקפות התיאוריה של המערכת החישובית. לדוגמא: המשפטים מאפשרים זיהוי נכון של המשמעות. דוגמא נוספת: בעזרת משפטי השפה ניתן לבצע היסק לוגי.

ישנו קשר בין המערכת החישובית לבין הלוגיקה. על המערכת החישובית להיות מסוגלת לייצר משפטים כטענות לוגיות. אכן המבנים שהתיאוריה מייצרת עומדים בדרישה זו, הם קובעים מתי שרשרת צלילים מקבילה לטענה ואפילו מתי ליותר מאחת, ובהתאם מגדירים נכון את ההיסקים שניתן לגזור מהם.

ישנם תחומים רבים עמם יש מפגש עם המערכת החישובית. לדוגמא, מפגש עם מערכת השימוש הפיזי (פונטיקה\פונולוגיה), מפגש עם הלוגיקה וכללי ההיסק (סמנטיקה), שפה והקשר- נסיבות מבע, מטרות השיח וכו'. הפסיכו-בלשנות עוסקת בזיכרון, למידת שפה.

לשון וחירות

חומסקי עסק גם בכתיבה פוליטית. חלק מרעיונותיו נכתבו בספר "לשון וחירות".

במאה ה-20 רווחה המחשבה כי האדם נולד כ"לוח חלק". גישה זו תאמה את תפיסת השיוויון באידיאולוגיות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות. הבסיס לשוויון הוא החוסר שבאדם. האדם חסר כל וביכולתו רק להגיב לסביבה שלו. ומכאן המחשבה הייתה שקל לעצב את אישיות האדם. (סקינר, מייסד הגישה הזו כתב את ספרו "מעבר לחירות ולכבוד.)

מתיאוריית הידע הלשוני של חומסקי נובעת תפיסה שונה לגבי המושג "שוויון". שוויון על סמך יכולת, על סמך מערכת משוכללת הנמצאת במוח האדם ומגדירה את הטבע האנושי. לפי דקארט- זיהוי שפה אצל אורגניזם אחר מאפשר לנו זיהוי יכולת חשיבה זהה לשלנו. כלומר, לפי חשיבה זו אכן בני האדם שווים, אך מה לגבי חירות?

הידע הלשוני הוא תכונה מרכזית אצל האדם המבדילה אותו מבע"ח אחרים. לכן להבין מהי שפה פירושו להבין מהי חשיבה אנושית.

מכך שראינו שהשפה היא מערכת אינסופית של משפטים אנו יכולים להסיק כי ניתן לבצע גם אינסוף טענות – תמיד נוכל לגלות טענות חדשות.
שליטה בשפה היא גם שליטה בכללי הלוגיקה- האדם מצויד ביכולת חשיבה רציונאלית וכך להתגונן מתעמולה ומניפולציה.
השפה מצייתת למגבלות – ציות למגבלות מאפשר לחשיבה אנושית להשתכלל. בלא מערכת של מגבלות פורמאליות אין פעולות יוצרות. (כמו שכל תיאוריה מדעית מצייתת למגבלות מסוימות).
צירוף של יכולת יצירתית ומגבלות מאפשר את המשכיות התרבות.

כלומר, כל בני האדם מצוידים ביכולת עצומה לחשיבה, ליצירה ושכלול עצמי, ובפוטנציאל להמשכיות היסטורית. אם מצרפים את הרעיונות האלו ניתן למצוא קשר בין לשון וחירות.

לשון, חברה, תרבות – סיכום

סיכומים אקדמיים

מהי חשיבה דיאלקטית ואיך היא יכולה לשפר את חייך

איך ניתן להחזיק שני צדדים של בעיה? לפי הרעיון של חשיבה דיאלקטית זוהי למעשה הדרך הטובה ביותר לפתור אותה ולחיות טוב

שיח פוליטי בין אמת ו"ספינים"

האם "ספין" הוא תרגיל שפוליטיקאים עושים עלינו כדי לעוות את האמת, או שמא דרך לגיטימית להפוך משהו לאמיתי? סטנלי פיש על ספינים ופוליטיקה

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

טען עוד