דקונסטרוקציה
דקונסטרוקציה היא אופן של חשיבה ביקורתית וקריאה טקסטואלית הבוחנת את ההנחות היסודיות והניגודים המכוננים של המטאפיזיקה המערבית. היא פועלת על־ידי חשיפת המתח והסתירות שמבנים מערכות משמעות—פילוסופיות, ספרותיות, משפטיות ואחרות—ואשר אינן מסוגלות ליישב בתוכן. הדקונסטרוקציה אינה “הרס” של טקסטים, אלא התערבות במבנה שלהם, שמראה כיצד הם מפרקים את עצמם מבפנים. אין זו שיטה במובן הטכני, אלא אסטרטגיית קריאה שמתנגדת לסגירות, מחפשת מורכבות, ופותחת אפשרויות למשמעויות אחרות.
דיפראנס (Différance)
דיפראנס הוא חידוש לשוני שטבע דרידה, המצביע בעת ובעונה אחת על פעולת ההבדלה ועל תנועת הדחייה שהן תנאי לכל משמעות. הוא מסמן את המצב שבו סימנים מקבלים משמעות רק דרך הבדל מאחרים ודרך השהייה בזמן—המשמעות אינה נוכחת במלואה לעולם, אלא תמיד “בדרך”. מאחר שהמילה נשמעת כמו différence, דיפראנס מערער על הקדימות המוענקת לדיבור על פני הכתיבה ומאתגר את מטאפיזיקת הנוכחות. אין זה מושג יציב, אלא כוח מפריע הפועל בכל שיח.
עקבה (Trace)
העקבה היא האפקט המתמשך של מה שאיננו נוכח בתוך מה שנדמה כנוכח. כל סימן או רעיון נושא בתוכו את סימני מה שהוא אינו, ומתוך משחק זה של נוכחות והיעדר צומחת משמעות. אין לעקבה קיום ממשי שניתן להצביע עליו; היא מבנה הכרחי שמונע נוכחות מלאה. היא מגלה שכל רכיב במערכת משמעות רדוף על־ידי אחרים, ויוצר מצב של דחייה והבדלה מתמשכת.
לוגוצנטריות
לוגוצנטריות היא הנטייה הפילוסופית לבסס אמת, משמעות או סמכות על נוכחות יסודית—לרוב מזוהה עם תבונה, דיבור או לוגוס מקורי. דרידה מבקר נטייה זו כמעדיפה מיידיות ונוכחות־עצמית, תוך שהיא מדירה כתיבה, הבדל ותיווך. הדקונסטרוקציה מערערת על מרכזיותה לכאורה של משמעות בלתי־מתווכת, ומראה את תלותה במה שהיא מבקשת להדיר.
פונוצנטריות
פונוצנטריות היא ההעדפה של דיבור על פני כתיבה, מתוך ההנחה שדיבור קרוב יותר למחשבה, לנוכחות או לאמת. היררכיה זו—השורשית בפילוסופיה המערבית מאז אפלטון—מניחה שהדובר “נוכח” במשמעות דבריו. דרידה הופך הנחה זו ומראה שגם הדיבור תלוי במבנים של חזרה והבדל, וכי דיבור וכתיבה נשענים על אותו יסוד לא יציב.
הבחנות בינאריות
החשיבה המערבית בנויה על זוגות מנוגדים—נוכחות/היעדר, זכר/נקבה, גוף/נפש—שבהם צד אחד מועדף והאחר מודר. הדקונסטרוקציה מראה שההבחנות הבינאריות אינן יציבות, וכי הצד ה“עליון” תלוי במודר לשם הגדרתו. הדקונסטרוקציה מפרקת את ההיררכיות הללו וחושפת שמשמעות היא תמיד יחסית ומותנית.
אפוריה
אפוריה היא נקודת סתירה בלתי־פתירה בטקסט, שבה משמעות נחווית כנחוצה ובלתי־אפשרית בעת ובעונה אחת. במקום לראות בה כשל, האפוריה חושפת מתח מבני שמחזיק את הטקסט. זהו הרגע שבו הטקסט קורס לתוך עצמו, ואינו מסוגל להכריע בין העקרונות שעליהם הוא נשען. הדקונסטרוקציה שוהה ברגעים אלו, ומראה שהן אינן מקריות, אלא יסודיות.
תוספת (Supplement)
התוספת נראית כמשהו שמתווסף לדבר שלם, אך למעשה מגלה שה“שלם” מעולם לא היה שלם. היא גם משלימה וגם מערערת, וחושפת חוסר שהיה שם מלכתחילה. לדוגמה, כתיבה נתפסת כתוספת לדיבור, אך בפועל הדיבור עצמו תלוי במבנים “כתיבתיים”. התוספת מערערת על מושגי המקור, המהות והשלמות.
איטרביליות (Iterability)
איטרביליות היא יכולתו של סימן להופיע שוב בהקשרים שונים, באופן שאינו תלוי בכוונה המקורית. משמעות אינה נקבעת על־ידי שימוש יחיד או כוונת המחבר, אלא על־ידי היכולת לחזור, להשתנות ולהיות מצוטט. יכולת זו מערערת על רעיון הביטוי הטהור ופותחת את השפה לעמימות ולשינוי.
בל־הכרעה (Undecidability)
בל־הכרעה הם רגעים שבהם כמה פרשנויות תקפות באותה מידה, ואין דרך חד־משמעית להכריע ביניהן. זה אינו שיתוק או יחסיות מוחלטת—זו הקרקע שעליה מתרחשת החלטה אחראית. המשמעות, האתיקה והפעולה קיימות במרחב הסיכון הזה, ללא ודאות המובטחת על־ידי כלל יסוד.
נוכחות / מטאפיזיקת הנוכחות
מטאפיזיקת הנוכחות היא הנטייה הפילוסופית להעדיף את המיידי, הזהה־לעצמו והמלא. דרידה מראה שכל משמעות מתווכת דרך הבדל ודחייה, ושכל נוכחות “מלאה” בנויה למעשה מהיעדרים ומהבדלים שמערערים על שלמותה.
כתיבה (Écriture)
כתיבה אצל דרידה אינה רק רישום פיזי, אלא מערכת כללית של מרווחים, הבדלים ודחייה שהם תנאי השפה עצמה. בכך היא מערערת על התפיסה שדיבור טבעי או אותנטי יותר. כתיבה, במובן הרחב, חושפת שכל משמעות נולדת מתוך אי־מיידיות וזרות בסיסית.
שוליים / פאררגון (Parergon)
השוליים—המסגרת, ההערה, הגבול—נדמים כחיצוניים ליצירה, אך הם חיוניים למבנה ולמשמעות שלה. עיון בשוליים מגלה שהגבול בין פנים לחוץ, עיקר ותוספת, אינו יציב. השוליים אינם “נוספים” לטקסט; הם מעצבים אותו מן הקצה.
אוטואימוניות
אוטואימוניות מתארת מצב שבו מערכת תוקפת את עצמה בניסיון להגן על עצמה. דרידה משתמש במושג בהקשרים פוליטיים ואתיים, למשל בדמוקרטיות הפוגעות בעקרונותיהן בשם ביטחון עצמי. המושג מגלה שכל מבנה נושא את זרע פירוקו מבפנים.
הונטולוגיה (Hauntology)
הונטולוגיה היא צורת חשיבה העוסקת ברוחות—במה שנעדר אך עדיין משפיע. לפי דרידה, העבר אינו נעלם והעתיד אינו מגיע בשלמות; שניהם רודפים את ההווה. ההונטולוגיה מערערת על זמן ליניארי ומראה שהנעדר ממשיך לעצב את הנוכח.
האחר / אחרות (Alterity)
האחר הוא מה שאינו ניתן לצמצום ל“אני”—שוני שאי־אפשר להטמיע או לשלוט בו. באתיקה, דרידה מדגיש שהאחריות האמיתית היא קבלה של האחר בלי להפוך אותו לדומה לנו. הדקונסטרוקציה דורשת לכבד את השוני הזה, ולהימנע מהפיכת כל דבר למוכר וניתן לשליטה.
קריאה כפולה (Double Reading)
קריאה כפולה היא אסטרטגיה דקונסטרוקטיבית שמתחילה בשחזור הקריאה המסורתית של טקסט, ולאחר מכן קוראת שוב כדי לחשוף אי־יציבויות, סתירות ומשמעויות מודחקות. היא מראה כיצד טקסטים גם מצהירים על סמכותם וגם מערערים עליה.
דיסמינציה (Dissemination)
דיסמינציה היא פיזור המשמעות על פני שדה הבדלים, כך שאף פרשנות אינה יכולה לאחד הכול. כמו זרעים ברוח, משמעות מתפזרת ומתרבה בדרכים בלתי־צפויות. טקסטים תמיד “אומרים יותר ממה שהתכוונו”.
הקשר (Context)
הקשר הוא חיוני למשמעות אך אף פעם אינו סגור או מלא. דרידה מראה שהמשמעות תלויה בהקשר, אך ההקשר עצמו פתוח לשינוי. שום אמירה אינה סגורה לגמרי במקומה ובזמנה; היא נושאת עמה אפשרות מתמדת של שינוי ודחייה.
אתיקה של הדקונסטרוקציה
הדקונסטרוקציה אינה ניהיליסטית, אלא דורשת מחויבות אתית עמוקה: להישאר פתוחים לאחרות, לפעול בתוך אי־ודאות, ולהימנע מסגירה וממאסטריות. האתיקה כאן אינה מבוססת על כללים קבועים, אלא על תשומת־לב ליחיד, להבדל ולחוסר האפשרות של ודאות מוחלטת. היא קוראת לנו להגיב—להחליט—even כשהבסיס להחלטה אינו יציב.
