באחד הטקסטים הידועים שלו, כותב אריסטו את אחד המשפטים המכוננים של התרבות המערבית: "אי-אפשר שדבר מה יהיה ואינו יהיה באותו זמן ובאותו יחס". זהו עקרון הסתירה – בסיס הלוגיקה האריסטוטלית, שעיצבה את אופן החשיבה שלנו במשך יותר מאלפיים שנה. כל סילוגיזם, כל משפט תקף, כל הבחנה ברורה בין אמת לשקר – כולם נשענים על ההנחה הזו: שיש זהות, שיש גבולות, שיש הבדל ברור בין מה שמשהו הוא לבין מה שהוא אינו.
אבל מה אם יש מחשבה שאינה מתחילה מהנחה זו? מה אם הסדר האריסטוטלי, דווקא בשל עוצמתו, מסתיר אפשרויות אחרות לחשוב, לדבר, להיות?
לפרק את אריסטו
ז'אק דרידה, מייסד הדקונסטרוקציה, מציע בדיוק את זה. לא במובן של "הכול הולך" פוסט-מודרני רדוד, אלא כמהלך פילוסופי עמוק וחתרני: לא לפרק את הלוגיקה האריסטוטלית כדי להחליף אותה באחרת, אלא כדי לחשוף את מה שהיא עצמה דוחה, מדחיקה, שותקת לגביו. בעיניו, עקרון הסתירה לא רק מייצב את החשיבה – הוא גם יוצר מבנים היררכיים, שמגדירים מה נחשב ל"משמעות", ל"סובייקט", ל"אמת". הדרידהני מצביע על כך שכל מושג (למשל: זהות, צדק, שפה) מבנה את עצמו תמיד ביחס למשהו שהוא לא, אך תלוי בו כדי להיות מובן. ובכך, הוא נידון לחוסר יציבות מובנה.
המושג המרכזי שדרידה מנסח הוא "דיפראנס" (différance), הבדל, – מונח שהינו בו זמנית פעולת ההבדלה ופעולת ההשהיה. לא מדובר רק בהבדל בין דבר לדבר, אלא בעובדה שכל משמעות נבנית דרך דחייה של נוכחות מוחלטת. המילה מקבלת את משמעותה רק מתוך מה שהיא איננה, ודרך משחק תמידי של יחסים. בלשון דרידה: אין משמעות שמונחת מראש, אין "עצם" יציב – הכול תנועה.
זהו היפוך רדיקלי של החשיבה האריסטוטלית. במקום זהות יציבה ומובחנת, דרידה מציע עקבות, השהיה, פער. במקום לוגיקה של קווים ברורים – גאומטריה של סדקים. לא ביטול של ההיגיון, אלא חקירה של מה שנמצא לפניו, מאחוריו, ובתווך שלו – ה"אחרות" שהלוגיקה זקוקה לה כדי להתקיים, אך נאלצת להדחיק.
הסדקים שתמיד היו שם
באופן פרדוקסלי, דרידה אינו מוותר על אריסטו – הוא קורא אותו מחדש, בזהירות, מבפנים. הוא מראה כיצד אפילו הטקסטים האריסטוטליים – אולי דווקא הם – כוללים סתירות, פרצים, שברי משמעות. זוהי פילוסופיה של רפלקסיה כפולה: קריאה בתוך הטקסט, והחצנה של מה שהטקסט מבקש להסתיר.
ומדוע זה משנה לנו? משום שעקרונות החשיבה אינם רק כלים ניטרליים – הם יוצרים עולם. הם מכתיבים מה נראה אפשרי, מה לגיטימי לחשוב. כשדרידה מפרק את הלוגיקה האריסטוטלית, הוא פותח פתח לחשיבה אחרת: חשיבה שאינה דורשת יציבות, שאינה מתנכרת לפער, שאינה סוגרת את הדלת בפני מה שאינו ניתן להמשגה.
אולי, בעצם, דרידה לא מפרק את אריסטו – הוא רק מקשיב לו אחרת. מגלה שבתוך המבנה הסגור של הלוגיקה האריסטוטלית, תמיד כבר היה סדק.
