הפילוסופיה, הספרות והתרבות המערבית רגילות לחשוב בזוגות. אמת ושקר. גוף ונפש. שכל ורגש. גבר ואישה. נוכחות והיעדר. זוגות אלה נתפסים לעיתים כטבעיים, יציבים ומובנים מאליהם – כאילו העולם עצמו מגיע מסודר מראש בקופסאות בינאריות ברורות.
אלא שז’אק דרידה מבקש מאיתנו לחשוד במבנה הזה. הזוגות אינם רק דרכים לארגן מחשבה; הם נושאים בתוכם היררכיות נסתרות. בדרך כלל, מושג אחד מועדף על חשבון האחר: השכל על פני הרגש, הנוכחות על פני ההיעדר, הגבר על פני האישה. המושג הראשון מוצג כראשוני, טהור ומהותי, ואילו השני – כנגזרת, כחיקוי, כמשני. המבנה הבינארי, כך טוען דרידה, איננו ניטרלי; הוא מנגנון שמייצר ומתחזק כוח.
ההיגיון של ההיררכיה
דרידה מכנה את המבנה הזה "היררכיה אלימה". הבעיה איננה עצם קיומם של זוגות, אלא האופן שבו הם מסודרים: תמיד יש מונח ששולט במונח האחר.
דוגמה מובהקת היא הזוג "דיבור/כתיבה". במסורת הפילוסופית – מאפלטון ועד סוסיר – הדיבור נתפס כביטוי אותנטי של מחשבה: חי, ישיר, מיידי. הכתיבה, לעומת זאת, הוגדרה כעותק, כצל, כמשהו משני.
אבל מהלך הדקונסטרוקציה מראה שהעדפה זו איננה יציבה. הדבר ה"משני" (הכתיבה) מתגלה כמרכיב שמאפשר מלכתחילה את מה שנחשב "ראשוני". הכתיבה אינה רק העתק של דיבור; היא חושפת שגם הדיבור עצמו בנוי על הבדלים, על היעדר, על פערים בזמן. היסוד המקופח הוא למעשה תנאי הקיום של המונח הדומיננטי.
והדפוס הזה חוזר על עצמו בזוגות רבים: טבע/תרבות, פנים/חוץ, מקור/עותק. בכל מקרה, מה שנדמה כיציב ומרכזי מסתמך בעצם על מה שהוא מבקש לדחות.
דקונסטרוקציה כהיפוך אסטרטגי
המטרה של דקונסטרוקציה איננה ביטול הזוגות או החלפת צדדים, אלא חשיפת המנגנון. העבודה מתחילה מתוך ההתנגדויות עצמן – מתוך הזוגות שהטקסט מציב. אחר כך מגיע היפוך: הצבעה על כך שהמונח המקופח דווקא תומך, לעיתים בשקט, במונח השליט.
דרידה לא אומר "הכתיבה טובה יותר מהדיבור" או "היעדר חשוב מנוכחות". הוא מראה שההפך לא באמת מחזיק: שהמונח המועדף זקוק תמיד למה שהוא מדיר ממנו. מטרת ההיפוך אינה להמליך מונח על מונח, אלא לערער את עצם יציבותה של ההיררכיה.
קריאה דקונסטרוקטיבית בפועל
קריאה דקונסטרוקטיבית מחפשת כיצד זוגות נבנים, כיצד מונח אחד מקבל סמכות, ועל מה הסמכות הזו נשענת. היא עוקבת אחרי רגעים שבהם הטקסט סותר את עצמו, שבהם הגבול בין המונחים מיטשטש, או שבהם המונח ה"משני" מופיע כמרכיב חיוני.
כך למשל בזוג "גבר/אישה" במסורת הפילוסופית: הגבר מוגדר כרציונלי, שלם ועצמאי; האישה – כרגשית, חסרה ותלויה. אבל אם ננתח כיצד הזהות הגברית מתעצבת, נגלה שהיא נסמכת על הבניית ה"אישה" כאחר מוחלט. ללא ההגדרה של "נשיות", הזהות "גברית" מאבדת את המובן העצמי שלה. הבינארי מייצר זהויות יציבות לכאורה – אך חושף גם את שבריריותן.
הפוליטיקה של חשיבה בינארית
הביקורת של דרידה על זוגות איננה תרגיל תיאורטי בלבד. היא חושפת את הקשר בין מבני מחשבה לבין מבני כוח. זוגות בינאריים אינם רק אבני יסוד של רעיון – הם מתורגמים למוסדות, למדיניות ולהיררכיות חברתיות.
כאשר "השכלי" ניצב מעל "הרגשי", בעלי המעמד "הרציונלי" מוגדרים כראויים יותר. כאשר "תרבות" מוצבת מול "פראיות", מתקבל בסיס אידאולוגי לקולוניאליזם. דה־קונסטרוקציה, לכן, היא גם פעולה פוליטית: בדיקה של דרכי ההדרה, וסימון המקומות שבהם המודרך חוזר בתוך מה שמדיר אותו.
לגור במרווחים
דרידה אינו מציע דרך להיחלץ מחשיבה בינארית. הוא איננו מייצר מערכת חדשה מעבר להבדלים. במקום זאת הוא מזמין אותנו להישאר במרווח – במקום שבו ההבדלים רופפים, שבו הנוכחות נושאת עמה היעדר, שבו הכתיבה מאירה את פעריו של הדיבור.
במרווח הזה מתגלה הבנה חדשה של משמעות: לא יסוד יציב, אלא תנועה, יחסים, רטט מתמשך.
דה־קונסטרוקציה מלמדת אותנו שהמרכז מעולם לא היה מרכז, שהחוץ כבר נמצא בפנים, וששום זוג איננו בינארי באמת כמו שהוא נראה.
