כשחושבים על הפילוסופיה הצרפתית במחצית המאה ה־20, עולים מיד שמות כמו סארטר, דה־בובואר או אולי קאמי. מרלו־פונטי נותר לעיתים בצל, אף שבימי חייו נחשב לאחד ההוגים הבולטים בצרפת. הוא לימד בסורבון ובקולז' דה פראנס, ערך יחד עם סארטר את כתב העת זמנים מודרניים, והיה מעורב עמוקות בפוליטיקה ובשיח האינטלקטואלי. אך את משנתו אי אפשר לצמצם לאקזיסטנציאליזם, למרקסיזם או לפנומנולוגיה בלבד.
מרלו־פונטי (1908–1961) היה בראש ובראשונה הפילוסוף שהציב את הגוף החי במרכז ההגות. בעוד דקארט מתחיל מן ה"אני חושב", וקאנט או הוסרל מן התבונה והמבנים של התודעה, מרלו־פונטי מבקש להתחיל מהגוף – אותו צומת מסתורי שבו תפיסה, תנועה ועולם מתלכדים.
חיים בין פילוסופיה לפוליטיקה
הוא נולד בעיירה רושפור־סיר־מר בצרפת, וגדל על רקע שתי מלחמות עולם. כסטודנט באקול נורמל סופרייר למד לצד סארטר וסימון דה־בובואר, קשרים אינטלקטואליים שעתידים לעצב את הפילוסופיה הצרפתית כולה. מבחינה פוליטית נטה תחילה למרקסיזם, מתוך חיפוש דרך לשלב בין חירות לבין מבנים חברתיים, אך בהמשך התרחק מאידיאולוגיה נוקשה.
ספריו המרכזיים כוללים את מבנה ההתנהגות (1942), פנומנולוגיה של התפיסה (1945), ואת הנראה והבלתי־נראה – יצירה לא גמורה שפורסמה לאחר מותו. בכולם שב ומופיע העיקרון המנחה שלו: על הפילוסופיה לשוב אל העולם כפי שהוא נחווה, לפני שהמדע או התאוריה הופכים אותו לאובייקט מרוחק.
הגוף כמדיה של הקיום
עבור מרלו־פונטי, הגוף אינו סתם אובייקט פיזי או מכונה שמנוהלת בידי התודעה. הוא התנאי לקיומו של עולם. איננו מתחילים מן המחשבה ואחריה תופסים – אלא להפך: הגוף תופס וממקם אותנו במרחב ובזמן עוד לפני כל רפלקסיה. תפיסה זו נראית פשוטה, אך השלכותיה מהפכניות. היא מערערת את מאות השנים של הדואליזם המערבי, שהבחין בחדות בין נפש לגוף, סובייקט לאובייקט. במקום ה"אני חושב, משמע אני קיים" של דקארט, מציע מרלו־פונטי נוסחה קרובה יותר ל"אני תופס, משמע אני מגולם בגוף".
קל יותר לעתים להבין את תרומתו דרך השוואה:
נגד האמפיריציזם: התפיסה איננה קליטה פאסיבית של נתונים חושיים. איננו רואים נקודות צבע, אלא דמות, שביל, פנים.
נגד האינטלקטואליזם: התפיסה איננה תוצר של שכל מופשט המסדר נתונים. היא ראשונית יותר, קודמת למחשבה ולמושגים.
עם הוסרל: הוא חולק את הקריאה "לחזור אל הדברים עצמם", אך רדיקלי ממנו בהעמדת הגוף במרכז.
לצד סארטר: הוא שותף לעניין בחירות ובחוויה הקיומית, אך דוחה את הדיכוטומיות החריפות של סארטר בין אני לאחר או בין חירות לעובדתיות.
מרלו־פונטי מציע נקודת מבט שמחזירה את הפילוסופיה לקרקע חיינו המוחשיים. הוא מתנגד גם לצמצום המדעי הקר והחישובי וגם להתרחקות המופשטת של התאוריה. עיקר עניינו הוא המרקם של החיים כפי שאנו חיים אותם: תנועת היד, מבט שמביע משמעות ללא מילים, משיכת המכחול שדרכה העולם מתגלה. במקום להישאר בשדה ההגדרות הלוגיות או המטאפיזיות, הוא מבקש לחשוב על הפילוסופיה כקשובה לנשימה, לתנועה, לחוויה החושית.
