המשפט המזוהה ביותר עם מרלו־פונטי הוא: “הגוף הוא האמצעי הכללי שלנו לקיום עולם.” בניסוח זה הוא מציע תחליף ליסוד הפילוסופיה המודרנית. במקום לפתוח ב"אני חושב" של דקארט, הוא פותח ב"אני תופס" – לא מחשבה מופשטת אלא חוויה גופנית שמכוננת את עצם האפשרות של עולם.
המשמעות היא שהעולם איננו מתגלה לנו כנתונים חושיים מנותקים ולא כרעיונות המיוצרים על ידי השכל. הוא מופיע כבר כטעון במשמעות, דרך התנועה והפעולה של הגוף. הילד מושיט יד לצעצוע, הנהג מסובב את ההגה בפיתול הדרך, הפסנתרן מנגן בלי לחשוב על כל תו – אלו ביטויים למה שמרלו־פונטי מכנה כוונה מוטורית.
נגד אמפיריציזם ואינטלקטואליזם
מרלו־פונטי מבקר שתי גישות מרכזיות להבנת התפיסה:
האמפיריציזם רואה בתפיסה קליטה פאסיבית של רשמי חושים. אך איך נבין כך את העובדה שאיננו קולטים "חלקיקים" אלא ישויות שלמות – פנים, עצים, שבילים?
האינטלקטואליזם טוען שהתפיסה היא תוצר של עיבוד שכלי המארגן נתונים. אלא שבפועל התפיסה מקדימה את החשיבה; אנו פועלים עוד לפני שאנו מתרגמים את החוויה למושגים.
מרלו־פונטי מציע חלופה: הגוף עצמו הוא בעל תבונה. הוא אינו מכונה פסיבית אלא נוכחות חיה היוצרת משמעות מתוך מגע עם העולם. חידושו הגדול הוא הדגשת הממד הקדם־רפלקטיבי. ההגות והניתוח נשענים על שכבה ראשונית יותר – חוויה ישירה, לא מנוסחת, של העולם. הדוגמה הקלאסית היא תופעת הגפיים הפנטומיים: אדם שאיבד יד ממשיך "לחוש" בה. הדבר מלמד שהגוף איננו סכום חלקים פיזיים אלא מבנה חי של אפשרויות תפיסה ופעולה. גם הרגלים מדגימים זאת היטב. הקלדן המיומן איננו חושב על כל מקש, השחקן איננו מחשב כל תנועה. ההרגלים אינם מכניים בלבד; הם ביטוי לאינטליגנציה הגופנית, לאחדות של תפיסה ופעולה.
היפוך הקוגיטו
המעבר הזה מוביל ל"היפוך הקוגיטו". במקום "אני חושב משמע אני קיים", מציע מרלו־פונטי קריאה של "אני יכול". התודעה איננה מתבוננת נייטרלית אלא יכולת של פעולה, תפיסה ומעורבות. מכאן נובעות השלכות עמוקות: הפילוסופיה חייבת להתחיל מהסובייקט הקונקרטי, המגולם בגוף וממוקם בהיסטוריה ובתרבות. גם המדע, אף שהוא חיוני, איננו יכול למצות את עושר החוויה, שכן הגוף איננו עוד אובייקט אלא תנאי לקיומם של אובייקטים בכלל.
ההבנה שהתודעה משורשת בגוף משנה את האופן שבו אנו חושבים על ידע, על אמנות ועל חיי היומיום. היא הקדימה תובנות במדעי המוח ובפסיכולוגיה של הקוגניציה הגלומה בגוף. היא מסבירה כיצד יצירה אמנותית יכולה לחשוף את מבנה החוויה יותר מכל תרשים מדעי. והיא מעניקה מילים לאינטואיציה יומיומית: שרוב ידיעתנו את העולם טמונה בחכמת הגוף השותק.
ראו גם: הפנומנולוגיה של העולם אצל מרלו פונטי: בינאישיות, שפה והבעה
