לוינס מול אריסטו: אתיקה של מידה מול אתיקה של פנים

האם מוסר הוא עניין של איזון, שיקול דעת, והתבוננות עצמית – או שמא הוא מתחיל ממפגש בלתי צפוי עם הזולת, רגע שמטלטל את האדם וחותך דרך כל ציר לוגי? במילים אחרות: האם עלינו ללכת בעקבות אריסטו או בעקבות עמנואל לוינס?

אריסטו, במרכז הגותו האתית, מציב את רעיון המידה הטובה – תכונת אופי נרכשת הממוקמת בין שני קצוות מוגזמים, למשל אומץ (בין פחדנות לפזיזות). זו אתיקה של איזון, תבונה מעשית (פרונסיס), והגשמה של הפונקציה האנושית – התבוניות. לא מדובר בציוויים חיצוניים אלא בעיצוב פנימי של האישיות כך שתתאים למהות האדם.

לוינס, לעומתו, מהפך את הסדר הזה. בעיניו, אתיקה אינה נובעת מתבונה אלא מקדימה אותה. לא מדובר באיזון בין קטגוריות, אלא בקריאה שמגיעה מבחוץ – מהפנים של הזולת, שנושא עמו דרישה מוסרית שאין לה גבול. האתיקה של לוינס איננה מבקשת הרמוניה, אלא מקבלת את השבר, את העודף, את האחרוּת שאין לבלוע. במובן זה, היא א-אריסטוטלית באופן מהותי.

 

לוינס פנים אל פנים עם אריסטו

לוינס ראה בלוגיקה האריסטוטלית – ובעיקר בעקרון השלישי שאינו נתון למשא ומתן, חוק הסתירה – את ביטויה של "החשיבה היוונית", זו שמבקשת להבנות, לסדר, להכליל. בכך, טען, היא עשויה להפוך את האחר לאובייקט, משהו שניתן להבין ולשייך למערכת קיימת. במילים חריפות יותר, לוינס רואה באריסטו לא רק פילוסוף של שכל, אלא פילוסוף של שליטה.

אך זו אינה רק מחלוקת מושגית. האתיקה של אריסטו מדברת על בני-חורין, גברים, אזרחי הפוליס, כאלה שיכולים להקדיש את חייהם לעיצוב עצמם. היא אתיקה של יציבות. לעומתה, האתיקה של לוינס צומחת מהזעזוע: היא מתחילה דווקא מן הפער, מהפצע, מהמבט שמבקש ממך אחריות עוד לפני שהסכמת להיות אחראי. זהו מוסר שאינו מתחיל מה"אני", אלא מה"תמיד כבר הייתי מחויב".

עם זאת, גם לוינס אינו נופל לאי-רציונליות. הוא מציע תבונה מסוג אחר – תבונה קשובה, אתית, פתוחה. תבונה שמוכנה להניח לרגע את הסיווגים, כדי לפנות מקום לקול הזולת. יש שיראו בכך חזרה למקורות היהודיים של המוסר – הנבואי, הבלתי-מותנה, הבלתי-פורמלי. ויש שיטענו שזו דווקא פריצה אוניברסלית מעבר לגבולותיה של כל מערכת מוסרית שיטתית.

לוינס לא מבטל את אריסטו – הוא פונה אליו, מבין אותו, ומשם ממשיך הלאה. הוא מציע לא לוותר על השכל, אלא לכפוף אותו לקול הקודם לו – קול הפנים. זהו מהלך שמחזיר את הפילוסופיה אל מקור אחר, קדום ונסתר יותר, ושואל אותנו מחדש: האם אפשר לחשוב אתיקה בלי להתחיל מחשיבה?

עוד דברים מעניינים: