מהגוף היחיד אל העולם המשותף
אם הגוף הוא האופן שבו אנו מצויים בעולם, הרי שהוא גם האופן שבו אנו מצויים עם אחרים. התפיסה איננה מעשה פרטי, אלא תמיד כבר פתוחה לעולם משותף. אינני צריך להוכיח לאחרים שיש להם תודעה – אני פוגש אותם ישירות בגופם, במחוותיהם, בקולם. החיוך, מבט העיניים או תנועת היד אינם סימנים חיצוניים למשהו פנימי אלא משמעות חיה המובנת מידית.
מרלו־פונטי מצביע על כך שהדיאלוג הבסיסי ביותר איננו מילולי אלא גופני. תינוק ואמו יוצרים עולם משותף דרך מבטים ומגעים, עוד לפני שלמד לדבר. רקדן על הבמה או שחקן בתיאטרון מצליחים להביע סיפור שלם באמצעות תנועה. זהו רובד ראשוני של תקשורת שבו הגוף עצמו נושא משמעות. גישה זו מאפשרת להבין את הבינאישות לא כבעיה לוגית או כהליך של הסקת מסקנות, אלא כנתון ראשוני של הקיום. אנו פתוחים לאחר מפני שכולנו שותפים לאותה "בשריות של העולם".
השפה כהבעה חיה
מתוך הבסיס הזה מתפתח הרעיון של השפה. מרלו־פונטי מתנגד לראות בשפה קוד ניטרלי או אמצעי שקוף להעברת מחשבות. מילה איננה רק תווית על רעיון קיים; היא עצמה יוצרת את הרעיון. כשהמשורר מוצא ביטוי מתאים, איננו פשוט "עוטף" מחשבה קיימת – הוא מגלה אותה באמצעות המילים. כשאנחנו מנסים לנסח רגש מעומעם, אנו לומדים מהו הרגש רק כאשר אנו מעניקים לו שם. לכן השפה היא לא רק תקשורת אלא כינון של משמעות. מרלו־פונטי מבדיל בין דיבור מדובּר (השפה הקונבנציונלית, החוזרת על מוסכמות) לבין דיבור מדבּר (הפעולה החיה, היצירתית, שמולידה משמעות חדשה).
האמנות כגילוי של תפיסה
מכאן נובעת זיקתו העמוקה לאמנות, ובעיקר לציור. מסותיו על סזאן מתארות כיצד הצייר חושף את העולם לא כעובדה נתונה אלא כמשהו המתהווה לנגד עינינו. הציור, לפי מרלו־פונטי, איננו חיקוי המציאות אלא גילוי של מבנה הראייה עצמה. אמנות חושפת את הקשר בין תפיסה והבעה: כפי שהשפה מולידה מחשבה, כך הציור מוליד את הראייה עצמה. זו הסיבה שיצירות אמנות עשויות להרגיש "אמיתיות" יותר מתצלום – הן מגלות את אופן הופעת העולם, לא רק את פני השטח שלו.
הגוף החברתי והפוליטיקה
הפילוסופיה של ההבעה מובילה גם לשדה הפוליטי. אם עצם האפשרות לחיות בעולם משותף נשענת על היכולת להיראות ולהישמע, הרי שהדרה פוליטית או חברתית היא קודם כול מחיקה של נוכחות גופנית. לכן מרלו־פונטי ראה בפוליטיקה לא רק מערכת מוסדות וחוקים אלא שדה של גופים חיים, של מבטים ומחוות, של קולות המוכרים או מושתקים. הוא נמשך למרקסיזם משום שחיפש פילוסופיה שתוכל להביע את ממשות הסבל והמאבק, אך בהמשך דחה את הנוקשות האידיאולוגית והותיר את התובנה: פוליטיקה היא ביטוי חי של קיום משותף.
השלב הזה בהגותו מראה שההבעה איננה פעולה משנית בעולם נתון אלא הדרך שבה העולם עצמו נעשה מובן. מחוות, מילים, יצירות אמנות ומעשים פוליטיים – כולם צורות של הבעה שדרכן העולם מתגלה. הבנה זו מחדדת את משמעות התקשורת: כישלון בהבנה איננו רק בעיה טכנית אלא שבר בעולם המשותף. היא מסבירה מדוע אמנות מסוגלת לשנות את האופן שבו אנו רואים את המציאות, ומדוע צדק חברתי איננו רק חלוקת משאבים אלא גם מתן נראות והכרה לגופים מודרים.
