יש רעיונות שמסרבים להעלם – גם כשהם נראים בלתי-אפשריים, מסוכנים או לא ריאליים. הרעיון של מדינה דו-לאומית בארץ ישראל הוא אחד מהם. במשך למעלה ממאה שנה הוא שורר בשולי הדיון הציבורי, לעיתים כהצעה מוסרית נועזת, לעיתים כחשש קיומי, ולעיתים כפתרון של אין ברירה.
שורשי הרעיון: הפילוסופיה של שותפות
הרעיון הדו-לאומי צמח בראשיתו מתוך שבר עמוק – ההכרה שבארץ אחת חיים שני עמים בעלי תודעה לאומית מפותחת, שניהם רואים בה את ביתם, ושניהם אינם עומדים להיעלם. עוד לפני קום המדינה, על רקע המתח ההולך וגובר בין יהודים לערבים, קמו קולות שקראו לדיאלוג, להבנה ולחלוקה מוסכמת של הריבונות. אך היו גם מי שחשבו אחרת – לא חלוקה, אלא שותפות. לא חיץ, אלא חיים משותפים תחת מדינה אחת לשני עמים שווים בזכויות.
תנועת ברית שלום, שהוקמה בשנות ה־20 של המאה הקודמת, הייתה אולי הביטוי הבולט ביותר של חזון זה. חבריה – ובהם הפילוסוף מרטין בובר, ההיסטוריון גרשום שלום, והוגה החינוך ארנסט סימון – ביקשו לראות את הציונות לא כמפעל אתנוקרטי, אלא כמסע מוסרי. בעיני בובר, מדינה יהודית שתבנה תוך שלילת זכותו של העם האחר אינה מימוש של מוסר יהודי, אלא עיוותו. "מה לנו במדינה," כתב בובר, "אם דרכה על צווארו של האחר?"
גם יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, קרא להקמת מדינה דו-לאומית עם ייצוג שוויוני מלא ליהודים ולערבים. מבחינתו, לא היה מדובר בפשרה פוליטית – אלא באידיאל ציוני מהותי, שמשלב ריבונות עם אחריות מוסרית אוניברסלית.
התנגדות ציונית – לא רק פוליטית
אך רוב התנועה הציונית, במיוחד הזרם המרכזי בראשות בן-גוריון, ראו בדו-לאומיות רעיון מסוכן. הם חששו שהרוב הערבי ישתלט על המדינה ויפר את האיזון הדמוגרפי, והאמינו שרק ריבונות יהודית מובהקת תבטיח את ביטחונו של העם היהודי לאחר אלפיים שנות רדיפות.
המחשבה הייתה פשוטה: ללא רוב יהודי ברור – אין דרך להבטיח מדינה יהודית. והסיכון להישאר מיעוט תחת שלטון אחר, שוב, היה בלתי נסבל. הרעיון הדו-לאומי נדחק לשוליים, נתפס כאוטופי במקרה הטוב – או כבגידה במקרה הרע. אך הוא לא נעלם.
אחרי מלחמת ששת הימים, ובעיקר אחרי כישלונות תהליך השלום, חזר הרעיון הדו-לאומי למרחב הפוליטי – הפעם במעטפת חדשה: מדינה אחת בין הירדן לים, עם שוויון זכויות לכל אזרחיה, יהודים ופלסטינים כאחד. מצדדי הרעיון הזה – בהם אינטלקטואלים פלסטינים, אקטיביסטים ישראלים, ואפילו חלק מהיהדות הדיאספורית – טוענים שהמציאות כבר הפכה את פתרון שתי המדינות לבלתי ישים: ההתנחלויות, הפיצול הפוליטי, והיעדר רצון הדדי מעמידים סימן שאלה על עצם היתכנותה של חלוקה. מנגד, מתנגדי הדו-לאומיות – כולל אנשי שמאל מתון – מזהירים מפני מדינה שתאבד את אופייה היהודי, ותידרדר לקונפליקט פנימי בלתי פתיר או למודל לא מתפקד דוגמת לבנון.
בין פנטזיה לפוטנציאל
האם מדינה אחת לשני עמים היא מתכון לאסון או הזדמנות נדירה? האם הזהות הלאומית חייבת לבוא על חשבון שוויון אזרחי – או שמא ניתן לבנות מודל היברידי שבו שתי הזהויות מתקיימות יחד, מבלי לבטל זו את זו? הוגים עכשוויים מציעים לראות בזהות לא רק מבנה אתני, אלא גם שפה של שייכות, שיכולה להתרחב. שייכות לאזור, לאדמה, לעבר – אך גם לעתיד משותף.
הרעיון הדו-לאומי, בין אם ריאלי או לא, מזמין אותנו לשאול שאלות עמוקות: מהי מדינה? מה הופך אותה לצודקת? האם ניתן לבסס שייכות בלי הדרה? האם אפשר לדמיין מולדת שפתוחה ליותר מנרטיב אחד? ייתכן שלא נמצא תשובות ברורות בקרוב. אבל עצם השאלה, עצם היכולת לחשוב אחרת, להרחיב את הדמיון הפוליטי, עשויה לא רק לשנות את השיח – אלא גם את חיינו המשותפים.
