"מה שחי לא נאחז רק בעברו, אלא גם מגיב לשאלות ההווה." כך כתב ההוגה היהודי-גרמני מרטין בובר – משפט אחד שמסכם את המתח הקיומי שבו נתונות רבות ממדינות הלאום האתניות-תרבותיות. מצד אחד, הן מבקשות לשמר את מורשתן, את לשונן, את אופיין התרבותי. מצד שני, הן חיות בעולם משתנה – שבו רעיונות, אנשים וזהויות חוצים גבולות במהירות. איך נראית התרבות הלאומית כשהיא מנסה גם לשמור על שורשיה וגם לנשום את אוויר הזמן?
תרבות אחת מול ריבוי פנים
במדינות לאום אתניות-תרבותיות כמו יוון, יפן, פולין ולעיתים גם ישראל, התרבות הלאומית ממלאת תפקיד מרכזי בזהות הקולקטיבית. היא נוכחת במערכת החינוך, בחוקי החגים, בתרבות הפופולרית ואפילו באדריכלות. אך במדינות כאלה, שייכות מלאה אל התרבות הלאומית היא לעיתים קרובות תנאי סמוי לאזרחות "שלמה". מיעוטים אתניים, מהגרים, ואפילו בני המקום שאינם מאמצים את קוד התרבות הלאומית – עלולים להיתפס כ"זרים מבפנים".
האתגר כאן איננו רק מוסרי, אלא גם מעשי: כיצד שומרים על תרבות לאומית חיה, ולא מקפיאים אותה למעין פסל זהות נוקשה?
קרל פופר והחברה הפתוחה
הפילוסוף קרל פופר טען כי חברה דמוקרטית מחויבת להיות "חברה פתוחה" – כלומר, כזו שמוכנה לביקורת, לשינוי, לשיחה. לפי פופר, תרבות שאינה סובלת ביקורת – איננה מסורת, אלא דוגמה. ההבדל הוא עצום: מסורת חיה מתפתחת, משתנה, נענית לזמן. דוגמה – קופאת.כלומר, גם מסורת נזקקת למודרנה כדי לשרוד באמת. היא אינה רק זיכרון – היא גם בחירה מחודשת, פעם אחר פעם.
כשמסורת הופכת לכלי פוליטי שמופעל נגד קבוצות אחרות – כשהיא מייצרת היררכיות, הדרות או כפייה – היא מפסיקה להיות תרבות ומתחילה להיות מנגנון של שליטה. כך קורה, למשל, כאשר חוקי דת מחליפים שיח מוסרי, או כשזיכרון היסטורי הופך למנגנון של השתקה. כך המסורת איננה אויב המודרנה, אך כאשר היא מסרבת להשתנות – היא עלולה להפוך לצלה של עצמה.
דיאלוג במקום דיכוטומיה
העתיד של מדינות לאום תרבותיות תלוי ביכולתן לחולל שיחה פנימית בין זהות לשינוי. שיחה שבה גם מיעוטים מרגישים חלק מהסיפור, גם המורשת נשמרת – אך גם השאלות משתנות. במקום לשאול "איך נשמר את המסורת?", אולי כדאי לשאול: "איזו מסורת אנחנו רוצים להעביר הלאה? ומה היא יכולה ללמוד מהעולם החדש?"
