"לאומיות היא אהבה לארץ שלך. לאומנות היא שנאה לזרים." כך ניסח זאת ההיסטוריון הצרפתי רומן גארי, במשפט קצר שמצליח ללכוד אמת מורכבת. הלאומיות – כתחושת שייכות לקולקטיב היסטורי, תרבותי ורגשי – יכולה להוות מקור לעוצמה, סולידריות ובניית חברה מוסרית. אך כאשר היא חוצה קו מסוים, היא עלולה להפוך ללאומנות – השקפת עולם שמתכנסת פנימה, מדירה, ולעיתים אף מסוכנת.
הלאומיות: צורך אנושי עמוק
הפילוסוף צ'ארלס טיילור טוען כי בני אדם זקוקים למסגרת משמעות קולקטיבית שתעניק ערך לחייהם. הזהות הלאומית מאפשרת לפרטים לחוש שייכות לסיפור גדול מהם – לשפה, למורשת, לנוף, לאבותיהם.
גם מרטין בובר, מתוך זווית יהודית-הומניסטית, ראה בלאומיות אפשרות מוסרית: "רק מי ששורשיו נעוצים במקומו, יכול לפתוח את לבו לעולם." כלומר, לאומיות אמיתית אינה סגירה – אלא דווקא עוגן שממנו אפשר לצאת אל האחר.
לאומנות: כשהזהות הופכת לנשק
אבל כאן טמון גם הפיתוי. כאשר הלאומיות מבוססת לא רק על אהבה עצמית אלא על שנאת ה"אחר", היא הופכת ללאומנות. זו אינה עוד תחושת שייכות – אלא מערכת היררכית של ערך, שבה אנחנו תמיד טובים יותר, צודקים יותר, חשובים יותר. הגבול נחצה כאשר סיפור הזהות חדל מלהיות מחבק – והופך להיות מקיא.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לאומניות שהובילו לאסונות: מהפאשיזם באירופה, דרך טיהורים אתניים, ועד תנועות גזעניות עכשוויות. וכפי שמזהיר חנה ארנדט ב״מקורות הטוטליטריות״, "הלאומנות איננה אהבת המולדת – אלא פולחן של כוח, של הומוגניות, ושל פחד מהשונה."
איך מזהים את המעבר?
יש כמה סימנים אזהרה:
כאשר סיפור הלאום מוחק או מדחיק את הסיפורים האחרים שבקרבנו.
כאשר היסטוריה מורכבת מתכנסת לנרטיב חד-צדדי.
כאשר דרישה לנאמנות מתורגמת לצייתנות עיוורת.
כאשר ביקורת נחשבת לבגידה ולא לדאגה.
המעבר מלאומיות ללאומנות מתרחש לרוב לא ברעש תופים אלא בלחישה – דרך שפה, סמלים, חינוך ופוליטיקה.
איך שומרים על אהבת הארץ מבלי לאבד את המצפן?
אולי התשובה נעוצה באיזון. לאומיות דמוקרטית אינה מוותרת על זהות, אך גם אינה כופה זהות אחת על כולם. היא מציבה גבולות, אך פתוחה לקשרים. היא שואפת ללכידות – לא לאחידות.
אהבת הארץ אינה מתנגשת עם כבוד למיעוטים, לערכים אוניברסליים, או לזכויות האדם – להפך. היא נבחנת דווקא ביכולת להכיל שונות מבלי להתפרק.
כמו שכתב אלבר קאמי: "אני מאמין בצדק, אך אגן גם על אמי". המשפט הזה – שיש בו מתח לא פתור – מגלם את הקריאה לשייכות רגישה, לאומיות שהיא גם אנושית.
