מרטין בובר (1878-1965) היה פילוסוף, תיאולוג וסופר יהודי-ישראלי שהשפיע רבות על תחומי הפילוסופיה, הדת והפסיכולוגיה במאה ה-20. הגותו התמקדה בטבע היחסים הבין-אישיים ובמשמעות הקיום האנושי.
רעיון מרכזי בפילוסופיה של בובר הוא ההבחנה בין שני סוגי יחסים: "אני-אתה" ו"אני-לז" (או לעיתים מתורגם "אני-זה". היחס "אני-אתה" מתאר מפגש אותנטי בין שני סובייקטים, בו כל אחד מכיר בייחודיותו של האחר. לעומת זאת, היחס "אני-לז" מתייחס לאובייקט כאמצעי או כלי, ללא הכרה במלוא האנושיות שלו. בובר טען כי רק דרך יחסי "אני-אתה" אנו יכולים להגיע למימוש עצמי אמיתי ולחוות משמעות עמוקה בחיים.
בובר ראה את הדיאלוג כמרכיב מהותי בקיום האנושי. הוא האמין שרק באמצעות תקשורת פתוחה וכנה עם האחר אנו יכולים להבין את עצמנו ואת העולם סביבנו. לדעתו, הדיאלוג אינו רק חילופי מילים, אלא מפגש מהותי בין בני אדם המכירים זה בזה כישויות שלמות.
בתחום הדת, בובר פיתח גישה ייחודית ליהדות המדגישה את החשיבות של מערכת יחסים אישית עם האל. הוא ראה באלוהים "האתה הנצחי" – ישות שאיתה האדם יכול לקיים דיאלוג משמעותי. בובר דחה את הרעיון של דת ממוסדת וטקסים נוקשים, והדגיש במקום זאת את החוויה הדתית האישית והספונטנית.
בתחום החינוך, בובר האמין שתפקיד המחנך הוא לעזור לתלמיד לפתח את הפוטנציאל הייחודי שלו, ולא רק להעביר ידע. הוא ראה בחינוך הזדמנות ליצירת יחסי "אני-אתה" בין מורה לתלמיד, המאפשרים צמיחה הדדית.
בהקשר החברתי והפוליטי, בובר קידם רעיונות של דו-קיום ודיאלוג בין קבוצות מסוכסכות. הוא היה תומך נלהב של פתרון דו-לאומי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המבוסס על הכרה הדדית וכבוד בין שני העמים.
הפילוסופיה של בובר השפיעה על תחומים רבים מעבר לפילוסופיה עצמה, כולל פסיכולוגיה, חינוך, מדעי החברה ואפילו מדעי הסביבה. רעיונותיו על דיאלוג ויחסים בין-אישיים תרמו לפיתוח גישות טיפוליות בפסיכותרפיה, ותפיסתו את הקשר בין האדם לטבע השפיעה על התפתחות האתיקה הסביבתית.
הפילוסופיה של מרטין בובר מציעה תפיסה עמוקה של הקיום האנושי המבוססת על יחסים, דיאלוג ואותנטיות. גישתו הייחודית ממשיכה להשפיע על חשיבה פילוסופית, דתית וחברתית עד ימינו, ומציעה תובנות חשובות לאתגרים האנושיים של המאה ה-21.
