האם מדינת לאום היא הכרח טבעי, או תולדה היסטורית שעתידה לחלוף?
לרובנו נדמה שמדינות הלאום – צרפת, גרמניה, ישראל, יפן – הן צורת הארגון הטבעית והנכונה ביותר של בני אדם. זהו הסדר שבו יש טריטוריה ברורה, שלטון ריבוני, חוק, גבולות, עם שפה משותפת וסמלים שמחזקים תחושת שייכות. אבל מבט היסטורי מגלה שמדינת הלאום היא המצאה חדשה יחסית – בערך מהמאה ה-18 ואילך. לפני כן, העולם היה מלא באימפריות, ערי-מדינה, ממלכות, שבטים ואפילו מסגרות קהילתיות שלא הכירו כלל את הרעיון של "לאום".
האם ייתכן שגם העולם שאחרי מדינות הלאום – עולם פוסט-לאומי – נמצא כבר באופק?
שייכות בעידן גלובלי
מדינות לאום ביססו את כוחן על רגשות עזים: גאווה, זיכרון משותף, לעיתים גם פחד מאחר. הן אפשרו לאנשים להרגיש שייכות ולהקריב למען משהו גדול מהם. אך יש להן גם צד אפל – הדרת מיעוטים, עימותים לאומניים, ואידיאולוגיות מסוכנות שיכולות להפוך לתוקפנות והיו הבסיס והמניע לעימותים הקטלניים ביותר בתולדות האנושות.
אנו כבר חיים בעידן שבו הכסף, המידע, האקלים והמגפות אינם עוצרים בגבול. גוגל ואמזון חזקות יותר מרוב המדינות, אפליקציות חוצות שפות, והצעירים בעולם חולקים תרבות אינטרנטית יותר מאשר את ההמנון של ארצם. זהו רגע של שינוי: השלטון כבר לא תמיד יושב במקום, והזהות נעשית נזילה.
מה יבוא במקום?
עולם פוסט-לאומי אינו בהכרח כאוטי. ייתכנו מודלים חלופיים:
קהילות אזרחיות גלובליות – המבוססות על ערכים, לא על מוצא.
שלטון רב-שכבתי – שבו אחריות מחולקת בין רשות מקומית, מדינה אזורית, וגופים עולמיים (כמו האיחוד האירופי).
זהות גמישה – שבה אדם יכול להשתייך לכמה מעגלים: לאומי, דתי, מקצועי, ערכי.
כמובן, יש גם חשש. הזהות הלאומית אינה רק מבנה מדיני – היא עוגן רגשי. רבים יחושו אובדן אם לא תהיה "מדינה שלהם". ובלעדיה, מי יגן על זכויותיהם? מי ידאג להם?
לא לבטל, אלא להעמיק
אולי הדרך הנכונה היא לא לבטל את מדינת הלאום, אלא לשאול כיצד אפשר לרכך את גבולותיה. איך בונים מדינת לאום שמכירה בשייכויות חוצות, שמכילה את השונה, ושפועלת בשיתוף פעולה עם אחרים?
העולם העתידי ידרוש מאיתנו גם שייכות וגם גמישות. גם אהבת המקום וגם אחריות עולמית. אולי דווקא מתוך עמידה איתנה בזהותנו נוכל להיפתח באמת לאחר וליצור זהות ייחודית אך מחוברת לכל עמי העולם.
