מושבות העלייה הראשונה הן ביטוי מוחשי ומרכזי להגשמת הרעיון הציוני בראשית דרכו. העולים הראשונים, שהחלו להגיע לארץ ישראל בשנת 1882, ראו בהתיישבות חקלאית אמצעי לשיבת העם היהודי לארצו ולבניית חיים יהודיים חדשים בארץ האבות.
העולים בעלייה הראשונה, בעיקר ממזרח אירופה ומעטים מתימן, באו מתוך תודעה לאומית מתעוררת אך לרוב ללא ניסיון חקלאי, ונאלצו להתמודד עם תנאים פיזיים, כלכליים ומדיניים קשים ביותר. הם ייסדו את המושבות הראשונות – ובהן ראש פינה, זכרון יעקב, גדרה, יסוד המעלה, מטולה ופתח תקווה (שהוקמה קודם לכן אך התחדשה בגל העלייה) – וניסו להפריח אדמות טרשים, להקים בתים, להיאבק במחלות ובחוסר מים, ולעמוד מול יחס עוין מצד השלטון העות'מאני ולעיתים גם מהאוכלוסייה המקומית.
בשל הקשיים הרבים, רבים מהמושבים עמדו על סף קריסה, ורק בזכות סיוע נדיב מצד הברון אדמונד דה רוטשילד, שקיבל עליו את חסות חלק מהמושבות, הצליחו רבות מהן לשרוד. הברון שלח נציגים, פקידים ואגרונומים צרפתיים לניהול המושבות, לעיתים תוך חיכוך עם המתיישבים, שראו בכך פגיעה בעצמאותם. אף על פי כן, התמיכה הכלכלית והמקצועית שהוענקה להם הייתה חיונית לביסוס המושבות ולהמשך קיומן.
לצד גידולי שדה, פנו המושבות גם לכרמים ויקבים, ונבנו בתי כנסת, בתי ספר ומבני ציבור שהפכו את המושבות ליישובים בעלי אופי קהילתי עברי. החינוך שניתן במושבות היה אחד מהמאפיינים הבולטים שלהן – ובחלק מהמקומות החלו לראשונה ללמד בעברית, מה שסייע לתחיית השפה כשפה מדוברת.
המושבות לא רק ביססו את הנוכחות היהודית החדשה בארץ אלא גם שימשו מודל וחזון לדורות הבאים. הן עוררו דיון אידיאולוגי על מהות ההתיישבות – האם עליה להיות פרטית וחקלאית, כפי שחלמו אנשי העלייה הראשונה, או קולקטיבית ושיתופית כפי שיגדירו מאוחר יותר אנשי העלייה השנייה והשלישית עם הקיבוצים והמושבים.
למרות מגבלותיהן – התלות בתמיכה חיצונית, המעמד החברתי השמרני והפערים בין החזון למציאות – מושבות העלייה הראשונה נחשבות לנקודת הפתיחה של ההתיישבות הציונית המודרנית בארץ ישראל. הן הניחו את התשתית הפיזית, הכלכלית והחברתית לתהליך ארוך של שיבה לארץ ולבנייתה, והשפיעו רבות על זהות היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.
ראו גם פולמוס השמיטה.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / הלאומיות בישראל ובעמים / דפוסי הפעילות של התנועה הציונית
