מלה"ע 2 היא נקודת מפנה בהיסטוריה של מרבית העולם, קל וחומר של אירופה ולפיכך גם של אפריקה שהייתה מחוברת לאירופה בטבור.
על אף שבסופו של דבר עמדו צרפת ובריטניה, המעצמות הקולוניאליות המרכזיות, בצד המנצחים, ניתן לטעון כי הן במובן מסוים למעשה הפסידו במלחמה, הפסידו בעיקר את כוחן, יוקרתן והשפעתן ועתה העולם נוהל בידי שתי סופר-מעצמות חדשות, ברה"מ וארה"ב. המלחמה הייתה על לאומיות וכך גם השלכותיה נגעו ישירות לנושא זה. האו"ם הוקם, זכויות ההגדרה העצמית של העמים הפכו לקנון ואימפריאליזם למילה גסה, והליברליזם והקפיטליזם, לפחות במערב, הפכו למציאות (ולכך יש השפעה ישירה על תהליכי הדה-קולוניזציה באפריקה). במצב כזה נוצר לחץ על המדינות הקולוניאליסטיות לסגת משליטתן באפריקה.
בנוסף, חולשתן הכלכלית של המדינות האירופאיות לאחר המלחמה הפכה את השלטון באפריקה מנכס למעמסה והתחזקות השמאל בתוכן היווה לחץ נוסף לסגת מאפריקה. המציאות הקפיטליסטית החדשה אפשרה גם את ההכרה כי המשך התועלת הכלכלית באפריקה אינה תלויה בשלטון ישיר בה, וכך נסללה הדרך לדה-קולוניזציה.
מהזווית האפריקאית הייתה מלה"ע 2 נקודת מפנה מכרעת שעוררה לחץ פנימי הולך וגבר כנגד הקולוניאליזם. הלחץ הכלכלי שגבר על המדינות שנאלצו לשמש עורף כלכלי למלחמה המתרחשת הרחק מהן הגביר את עול השלטון ובה בעת האיץ תהליכי מודרניזציה (כמו פיתוח תשתיות) שהובילו גם להפצת תודעה עצמית גוברת בקרב האפריקאים. חיילים אפריקאיים לקחו חלק למלחמה ובשובם, בנוסף לתסכול מהעדר הגמול על שירותם, הביאו עימם גם רשמים מהעולם הגדול, הרעיונות שבעבורם נלחמו אבל נשללו מהם, העובדה כי האירופאים אינם בלתי-מנוצחים ומפגש עם אפריקאים אחרים.
כך חברו שלושת מעגלי ההשפעה, הפנים-אפריקאי, מצבן של המדינות השולטות והלכי רוח בינ"ל וזרעו את זרעי העצמאות האפריקאית.
