ארנדט: לא כל מה שציבורי הוא פוליטי
אחת ההבחנות המפתיעות והעמוקות בהגותה של חנה ארנדט היא ההבדל בין הפוליטי לבין החברתי. ב"המצב האנושי" ובכתבים נוספים, ארנדט מביעה חשש מהתופעה שהיא מכנה "עלייתו של החברתי" – תהליך שבו נעלמת ההבחנה בין הציבורי לפרטי, והפוליטיקה מאבדת את ייחודה.
בעיני רבים, דאגה לרווחת האזרחים – בריאות, חינוך, דיור – היא תכלית מרכזית של הפוליטיקה. אך ארנדט, אף שלא שללה את חשיבותם של צרכים חומריים, הזהירה מפני מצב שבו המדינה מתמקדת בעיקר בניהול הצרכים, וכך דוחקת החוצה את הממד הפעיל, הבלתי צפוי והמרובה של הפוליטי.
הממלכה החברתית כממלכת ההתנהגות
הפוליטיקה, לפי ארנדט, היא המקום שבו אנשים מופיעים זה בפני זה כשווים – לא שוויון של כסף או כישרון, אלא של יכולת לפעול, לדבר, ליזום. זהו המרחב שבו ניתן להתחיל דברים חדשים, לשאת באחריות, ולשוחח בריבוי קולות.
לעומת זאת, המרחב החברתי הוא מרחב של נורמליזציה ושליטה. הוא כולל מוסדות שמנהלים את חיי היומיום: הכלכלה, השירותים, הביורוקרטיה. אלה אולי חיוניים, אך הם נוטים לרסן את הספונטניות והפלורליזם של הפוליטי. ארנדט חששה שככל שהמדינה תתמסר לפתרון "השאלה החברתית", כך יהפוך האזרח לפסיבי – נתון לטיפול, לא שותף ביצירה.
רווחה ללא חירות?
ארנדט לא התנגדה למדינת הרווחה, אלא התריעה מפני הסכנות הפוליטיות שבה. כשמדינה מתפקדת בעיקר כמספקת שירותים, האזרחים מתרגלים לתלות. ההשתתפות הפוליטית מצטמצמת להצבעה פעם בכמה שנים, והתחושה של פעולה משותפת נעלמת.
ב"המהפכה", ארנדט משווה בין המהפכה האמריקאית – שיצרה מוסדות יציבים להשתתפות פוליטית – לבין המהפכה הצרפתית, שהתמקדה בסבל ובצדק חברתי, אך קרסה לאלימות ולדיקטטורה. המסקנה שלה חריפה: מהפכה שאינה מצליחה לייסד חירות פוליטית – נכשלת.
ארנדט והאתגר לימינו
הביקורת של ארנדט אינה קריאה להתעלם מעוני או סבל. היא קריאה להבחין בין התחומים – ולזכור שחירות פוליטית דורשת יותר מאשר זכויות או ביטחון. היא דורשת מרחבים של דיבור, פעולה, ושותפות בעולם משותף.
בעידן שבו מדינות רבות הופכות למנגנוני ניהול במקום זירות פעולה, ארנדט מזכירה לנו שפוליטיקה אמיתית אינה רק תגובה לצורך. היא הופעה ייחודית של בני אדם יחד, באחריות, בחירות – וביצירה מתמדת של עולם שבו שווה לחיות.
