פרקים במורפולוגיה עברית – סיכום קורס

מבוא

שלושה מודלים מורפולוגיים:

מודל סדר הפריטים\ מורפולוגיה קומבינטורית (item and arrangement) – בלשנות סטרוקטורלית. ניתוח ליניארי. המורפמה היא יחידת הבסיס ונבדקות תכונותיה, החוקים במגבילים אותה והמקומות בהם היא יכולה להופיע.

מודל תהליך הפריטים\ מורפולוגיה של התהליך (item and process) – צורה מופשטת בסיסית מתגלגלת למבנה השטח כתוצאה מתהליכים מסוימים וחוקים המכתיבים את צורתה הסופית. התהליך – מעבר מיחידת הבסיס במבנה העומק לביטוי במבנה השטח.

מודל נטיות המילים\מודל הפרדיגמה (word and paradigm) –המילה (ולא המורפמה) היא היחידה הבסיסית והיא מנותחת דרך משתנים היוצרים קבוצת נטייה – פרדיגמה. אהבת, אוהב, אהוב, אהבת שייכים לאותה פרדיגמה עם המשתנים של זמן, מספר, גוף ומין.

לסכם מילה מסומנת לא מסומנת

מונחי יסוד

מורפמה – הצורה הקטנה ביותר בעלת המשמעות בלשון. אולם יש השגות על הגדרה זו ("מורפמת cranberry), ולכן מציע בלומפילד: "צורת הלשון שאינה דומה במבחינה פונטית-סמנטית לשום צורה אחרת". למורפמה שני צדדים – צד הצורה וצד המשמעות.

מורפמה מילונית – לקסמה. בעלת משמעות רפרנציאלית.

מורפמה דקדוקית – נושאת משמעות של יחסים דקדוקיים. למשל ב+ .

מורפמה עצמאית: יכולה לעמוד לבד (טרקטור, גן, מקל…)

מורפמה כבולה: באה רק בצירוף למורפמה אחרת (+ים, +ון…)

אלטרנציות מורפו-פונמיות

אלומורף – מימושים פונטיים שונים של מורפמה.

התניות אלומורפים – התנאים הפונטיים או המורופולוגים שקובעים את צורת המורפמה.

בסיס – המורפמה הבסיסית ממנה נגזרת או נוטה המילה (זיכרונותי – זיכרון)

נטע – הרכיב הפונטי המוחשי המשמש רכיב מקור בגזירה הסופית של המילה. (זיכרונותי – זיכרונות+)

גזיר – מרכיב פונטי מוחשי בתוך הנטע שנגזר מהבסיס (זיכרונותי – זיכרונ+)

3- מבנה המילה העברית

לפי גושן: שתי סוגי מורפמות בעברית (מקראית) – רצופות ובלתי-רצופות.

-את המורפמות הרצופות ניתן להגות.

-את המורפמות הבלתי-רצופות לא ניתן להגות אלא כאשר הן מצטרפות למורפמה אחרת.

מורפמות בלתי רצופות

שורש – רצף עיצורים

משקל– תנועות ולעיתים מכפל ומוספיות.

מורפמות רצופות

עצמאיות או כבולות.

-מורפמה עצמאית יכולה להיות חבירה (מורפמות כבולות מסוימות יכולות להצטרף אליה) או בלתי-חבירה. (מורפמה מורכבת – צירוף שורש ותבנית, תמיד חבירה)

מורפמות רצופות עצמאיות חבירות

א.      שמות ראשוניים. מילים שלא ניתן לפרקן למורפמות. יכולות לחבור למורפמות כבולות (מין, מספר וכו'). כולל מילים חד הברתיות (יד, יום…) ומילים שאולות.

ב.       חלק משמות המספר. מספרים מונים (שלוש, ארבעה, חמישים…) הם מורפמות רצופות עצמאיות חבירות, אך מספרים סודרים (שני, שלישי…) הם שורש+תבנית).

ג.        שמות פרטיים. לרוב לא מצרפים אליהם מורפמות כבולות, אך זה אפשרי כמו בירושלמי, ירושלימה וכו'.

ד.       תוארי הפועל שאפשר לצרף אליהם סופיות גוף (אין- אינני, עוד –עודנו…)

מורפמות רצופות עצמאיות בלתי-חבירות

כמעט כל מורפמה בעברית (למעט מילות קריאה) יכולות לצרף אליהן תחיליות יחס ותחביר.

רוב המיליות אינן חבירות.

א.      שמות בני אדם. (למרות שגם הם יכולים לקבל סיומות – רות-רותי וכן שמות תיאופוריים שהם הלחמים)

ב.       כינויי גוף פרודים. (אני, אתה, את… כינויי רמז: ההוא, הזה…, כינויי שאלה: מי, איזה…)

ג.        תוארי הפועל שאינם ניטים (הרוב – אז, אולי, אחר כך…

ד.       מילות קריאה

מורפמות רצופות כבולות

לרובן אין קיום מילוני עצמאי אך יש להן חשיבות ושימוש דקדוקי רב.

א.      מוספיות פועליות. מצטרפות למורפמות מורכבות בלבד. כוללת את כל צייני הזמן, המין הגוף והמספר(הת- של בניין התפעל, -תי, -נו, -תם…)

ב.       מוספיות שמניות. מצטרפות למורפמות מורכבות או רצופות ראשוניות. סיומות נטייה בנקבה ורבים (וזוגי), לציון מגמה (ירושלימה) וסיומות גזירה: +ות, +ון, +ית וכו'.

ג.        סופיות הגוף. מצטרפות גם לבסיסים שמניים, גם פועליים וגם ל"תחיליות יחס". +ך, +נו, +ני (תלמידתך, אראנו, אינני)

ד.       תווית היידוע. ראש בסיס שמני וחלק מכינויי הגוף.

ה.      מילות היחס. מצטרפת לבסיסים שמניים ומוספיות הגוף. ב-, ל-, כ- מ-. (בשם או סופיות גוף: לך, כמונו, לפניה).

ו.        התחיליות התחביריות. מקדימות את כל סוגי הבסיסים ומוספיותיהם. אשר, כי, ה- (לשאלה)…

חלוקה לחלקי דיבר

מילות יחס: היחס בין שתי מילים. על, אל, בתוך, של, ליד, על ידי

מילות חיבור: היחס בין שני חלקי משפט. אבל, לכן, מפני ש-, בנוסף

כינויי גוף:

תואר הפועל:

שם מספר

מילות קריאה:

שם עצם:

שם-תואר:

פועל:

קטגוריות נטייה

פועל (10. בעברית-7)

גוף, מין, מספר, זמן, מקור, מודוס (ציווי), אספקט*, מעמד דקדוקי*, שם פעולה*, בינוני. (גממ זממ אמשב)

מקור- לכתוב, לנגן

אספקט – אופן ביצוע הפעולה (מתמשכת, חוזרת וכו')

שם (6. בעברית-5)

מין, מספר, שייכות, סמיכות, יידוע, יחסה*

שמות תואר (4. בעברית 2.5)

מין, מספר, שייכות וסמיכות (משלב גבוה), יתרון והפלגה*

הבדלים בין גזירה ונטייה

הנטייה בעיקר קווית, הגזירה מסורגת, קווית וגולמית.

הנטייה לרוב ע"י סופיות (למעט עתיד והווה), גזירה עם הכל (תחיליות, תוכיות, סופיות)

הנטייה רק עם מורפמות כבולות, הגזירה גם עם עצמאיות.

צורני נטייה מצומצמים וקבועים, צורני גזירה אינסופיים.

בנטייה יש קשר חד ערכי בין צורה ומשמעות, בגזירה לא.

גזירה שרירותית נטייה סדירה. משמעות הנטייה צפויה, הגזירה לא.

גזירה יכולה לשנות קבוצה קטגוריאלית, נטייה לא.

הנטייה מותנית במשפט (התאם), גזירה לא.

מוספית שמתחילה בתנועה: מלרע (גידלה)

-מוספית שמתחילה בעיצור: מלעיל (דיברתם)

זיהוי מילים שאולות

הגאים זרים

-צרור 3 עיצורים או 2 עיצורים בסוף מילה

-בכ"פ שלא לפי החוקים.

-טעם שאינו נע

-נטייה סדירה לחלוטין.

מושגים

פרודוקטיביות – יכולת של תהליך מורפולוגי ליצור מילים חדשות בשפה. הפרודוקטיביות תלויה בסדירות ובשכיחות של התהליך. למשל מוספית –im.

חוק מינורי – חוק של חריגים שיוצאים מהכלל של החוק הכללי. פועלים על תת-קבוצות בתוך מערכת ומנוגדים לחוק הפועל על רוב המערכת. דוגמה: בניין התפעל כאשר פה"פ שורקת חל שיכול עיצורים.

סופלציה – מצב של מערכת נטייה לא סדירה ומבוצעת על ידי בסיסים\לקסמות שונים, כלומר שהנטייה אינה מתבססת על הבסיס. גמל-נאקה.

מסומנות – המסומנות מתייחסת למידת הסדירות, השכיחות ופשטות של צורה לשונית, ככל שהצורה חריגה ומורכבת יותר ובעלת מאפיינים מיוחדים היא מסומנת יותר.

סדירות

נטייה- מורפמות המצטרפות לציון גוף, מין, מספר, זמן, שייכות וכו'. נמצאת בדקדוק. ברובה סדירה.

גזירה – תהליכים מורפולוגיים היוצרים ערכים מילוניים חדשים. נמצאת בלקסיקון. לא סדירה.

הברה

שורש ראשוני\תנייני

דקדוק ולקסיקון

א.      הלקסיקון הוא כעין מילון מופשט במוחו של דובר שפה, רשימה המייצגת את כל המילים שאותו דובר מכיר בשפתו לצד משמעויותיהן, הטיותיהן האפשריות, תפקידיהן בתחביר ובמקרה של מילים מסומנות גם את הצורות או החוקים החריגים. אסכולות שונות מייחדות תפקידים או מעמד שונים ללקסיקון בשפה אך בכל מקרה הוא נכלל במסגרת הלאנג או הכשירות ופועל יחד עם הדקדוק בכדי ליצור מבעים קבילים.

ב.       הדקדוק הוא מערכת חוקים המשמשת את דובר השפה ומנחה אותו בהוצאה לפועל של הידע הלשוני שלו. מקובל (לפחות בבלשנות המבנית) כי הדקדוק מכיל בתוכו את תחומי התחביר, המורפולוגיה, הסמנטיקה והפונולוגיה. הדקדוק יכול לשמש בכדי להנחות דובר כיצד עליו לדבר באופן תקין (הגישה הנורמטיבית) או בכדי לתאר את הדרך בה שפה מדוברת בפועל (הגישה הבלשנית המודרנית). בהפשטה ניתן להמשיל את הלקסיקון לחומר הגלם ואת הדקדוק להוראות ההרכבה בדרך ליצירת מבע קביל בשפה.

.

מורפמה – הצורה הקטנה ביותר בעלת משמעות בלשון. עצמאית, כבולה, גזירה, נטייה.

אלטרנציות מורפו-פונמיות  – שינויים פנימיים בהגאי המילה כתוצאה מהצטרפות מורפמות.

פרדיגמה – מערכת נטייה או גזירה של מילים.

למה הבכורה חשובה כל כך בתורה?

למה ספר בראשית וכל התנ"ך מלאים במאבקים בין אחים על הבכורה? רעיון אחד מציע כי זה קשור ביחסים של היהדות הקדומה עם סביבתה

עוד דברים מעניינים: