בשנת 1835 פרסם מישל איז'ן שברל את ספרו "חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים" והעניק לעולם את מה שנותר בתור תורת הצבע של שברל ואת גלגל הצבעים. תורת הצבעים של שברל היא המחקר המקיף והמדעי הראשון בתחום תורת הצבעים והוא היווה את שיאו של עיסוק שהחל עוד ברנסנס במקרים כמו תורת הצבע של גתה.
חלקה המרכזי של תורת הצבעים של שברל היא חלוקת הצבעים על פי גלגל הצבעים. שברל חילק את גלגל הצבעים על פי קבוצת צבעי היסוד או קבוצת הצבעים הראשוניים. צבעי היסוד או הצבעים הראשוניים הם צבעים שאינם יכולים להיווצר מערבוב של צבעים אחרים ועל כן הם צבעי היסוד. צבעי היסוד או הצבעים הראשוניים הם אדום, כחול וצהוב. ערבוב של כל שני צבעי יסוד או צבעים ראשוניים יוצר צבע שלישי. כך צבעי היסוד אדום וצהוב יוצרים כתום. הצבעים הראשוניים כחול וצהוב יוצרים ירוק ואילו צבעי היסוד כחול ואדום יוצרים סגול.
את תוצרי הערבוב של הצבעים הראשוניים, כלומר ירוק, כתום וסגול סיווג שברל אל קבוצת הצבעים המשניים. שברל מיקם את הצבעים המשניים במסגרת של גלגל הצבעים בין צבעי היסוד המרכיבים אותם. התוצאה היא מעגל הצבעים הבנוי בסדר הבא: צהוב, כתום, אדום, סגול, כחול, ירוק.
צבעים משלימים
השלב הבא במסגרת תיאוריית הצבע של שברל הוא לקבוע את קבוצת הצבעים המשלימים. הצבעים המשלימים הם צבעים העומדים אחד מול השני על פני גלגל הצבעים. במסגרת תורת הצבעים של שברל הוא קבע כי צהוב וסגול, כתום וכחול וירוק ואדום הם הצבעים המשלימים אחד של השני.
לאחר ארגון יסודי זה של גלגל הצבעים במסגרת תורת הצבע של שברל מגיע השלב המעשי. שברל השתמש במה שגילה על ידי גלגל הצבעים בכדי לקבוע כי צבעים משלימים מהדהדים זה בזה כאשר הם עומדים בסמיכות. כאשר אנו מביטים על צבע מסוים זמן ממושך אנו אחר כך נראה שייר אופטי שלו שיהיה בצבע המשלים.
תורת הצבע של שברל והגילוי של גלגל הצבעים היו פריצת דרך מרחיקת לכת בתחום השימוש בצבעים באמנות, ואמנים רבים החלו ליישם את עקרונות הצבעים המשלימים בציורים עד היום. תיאורית הצבעים של שברל נלמדת כיום בכל מוסד אמנות המכבד את עצמו ודורות של ציירים מתחילים את דרכם בשינון המרכיבים השונים של גלגל הצבעים.
