בוטיצ'לי, הולדת ונוס, 1485– כיום נמצאת היצירה במוזיאון בפירנצה. עצם הבחירה בנושא מיתולוגי (אלים) היא חזרה לעת הקלאסית. אין פה הפיכה לחילוניות- הם טענו שאפשר להיות דתי וגם תרבותי. הכנסייה לא אהבה את הרעיון, אך עם הזמן חלה ירידה עצומה בכוחה. בשלב מסוים הבינו האפיפיורים שהם לא יכולים להילחם בתופעה. עד שבמאה ה-16 האמנות נכנסת גם לכנסייה ברומא, לחצר האפיפיור. משפחת מדיצ'י בפירנצה, אחת המשפחות העשירות באותה תקופה, הזמינה את היצירה הזו אל בתיהם. ביצירה מתוארת ונוס עומדת במרכז. במיתולוגיה היא נולדה מקצף הגלים ועלתה על גבי צדף. לידה יש 2 דמויות המסמלות את הרוח (נושפות עליה בפיהם). הרוח מייבשת את גופה ודוחפת אותה אל עבר היבשה, שם מחכה לה נימפה (=בת לוויה), מחזיקה מגבת גדולה ופרחונית כדי לעטוף ולייבש אותה. מסביב יש עצים, מים, שמיים, פרחים באוויר. היצירה דקורטיבית, צבעונית, מהנה את העין. גלי המים בשבלונה שחוזרת על עצמה. הכל רגוע ושליו. הדמויות סביב– הבדים שמכסים אותם נמצאים בתנועה, יש גיוון, חן ונעימות. האישה הלבושה מימין- תקף לגביה רכות התנועה, ליקוט "פריטי היופי" הנמצאים בטבע, בד השמלה, העלים, השמיכה. הרוחות משמאל- שוב, ליקוט הפרטים היפים שמתחבאים בטבע. לא עוד אמנות קונספטואלית כשל ימי הביניים. האף, הפה, הכנף והפרח. ונוס– עדינה, רכה, נעימה, שערה מתנופף ברוח, מסתלסל כמו להבות אש. היא מנסה להסתיר את איבריה האינטימיים. עם זאת, ישנם אלמנטים שהגיעו מאלף שנות הביניים, אלמנטים מהפיסול הגותי, כגון תנוחת ה-S של ונוס. מדובר בקונספט נוצרי, שכן קשה להתעלם מהדמיון הקל ללידה של ישו. ונוס היא האידיאה של היופי של בוטיצ'לי. אם נשווה אותה לאפרודיטה מתקופת יוון ורומא- פסל קלאסי, פסל עתיק ופסל רומי- בוטיצ'לי שאב מהם את הרעיונות. בוטיצ'לי לומד מחדש את המציאות ואת האמנות הקלאסית, ורוצה להפוך את המציאות למה שעשו אותה אמנים של העת העתיקה, ולמעשה לשדרג אותה.
