מבוא – המאמר "משבר החינוך המודרני בעידן הפוסט מודרני" של רוני אבירבם עוסק בתיאור המהפכות בעידן הפוסט מודרני, שהופכות את ההגדרות המודרניות של יסודות מערכת החינוך לבלתי רלוונטיות ואת המערכת לאנומלית. את האנומליה הזו יש להפוך למודעת, ולחפש הגדרות חדשות ורצויות לפרמטרים הבסיסיים של מערכת החינוך.
על טיבו של העידן הפוסט מודרני –
מאז שנות ה-60 התפתח דפוס שלישי של התרבות המערבית, שהגיע אחרי השלב החקלאי-מסורתי והשלב התעשייתי-מודרני. בעידן חדש זה מדברים על שלושה מושגים:
- "החברה הפוסט-תעשייתית" – מושג המתמקד בשינויים בדפוסי הייצור ובשוק העבודה, בעקבות המיכון והאוטומציה והפיכת ענף השירותים למחליף של החקלאות והתעשייה.
- "חברת הגל השלישי" – מושג רחב היותר המדבר גם על שינויים במבנים החברתיים, בעקבות מהפכות התקשורת והטכנולוגיה, ומתייחס לאובדן הדומיננטיות של ארגונים היררכיים וממורכזים העוסקים בייצור המוני וסטנדרטי, ולמעבר למבנים גמישים וספציפיים.
- "החברה הפוסט-מודרנית" – המושג הרחב ביותר, המתמקד בעיקר בדפוסי החשיבה והתפיסה התרבותית בתקופתנו, ומעבר מתפיסה אובייקטיבי סטית לפלורליסטית.
המעבר להוויה הפוסט מודרנית מתאפיין במספר מהפכות משמעותיות, היכולות להסביר את היעדר היציבות ותחושת הארעיות בתקופה זו:
- התחום האידיאי – התרחש מעבר מתפיסות עולם אובייקטיביסטיות לתפיסות רלטיביסטיות, אובדן אמונה בסטנדרטים וערכים מוחלטים ומעבר לאמונה בשרירותיות ובפלורליזם. החברה המודרנית התאפיינה בדמוקרטיה הומניסטית, באידיאל הקידמה ובאמות מידה אובייקטיביות מחייבות. לעומתה, התפיסה הפוסט מודרנית שמחה על אובדן ההרמוניה והיציבות, ורואה בחיים "משחק" שאינו משקף או מושפע ממטרות חיצוניות. המעבר לרלטיביזם הוא אולי המהפכה המרכזית בפוסט מודרניות.
- התחום החברתי – הגמשה ועמעום של הקטגוריות הבסיסיות בחיים החברתיים: חלוקה לפי גיל, לפי מגדר ולפי תא חברתי (משפחה גרעינית).
- התחום הארגוני – הגמשה מבנית של ארגונים ומעבר מארגונים היררכיים לדמוקרטיים, מארגונים לוקוצנטריים לארגונים העובדים מרחוק ואף וירטואליים, וממבנים קבועים לארגונים לומדים ומשתנים.
- תחום שוק העבודה – אובדן הדומיננטיות של הקריירה הרציפה ופרגמנטציה שלה, עלייה באחוז שינויי הקריירה, והצפת שוק העבודה באקדמאים.
- התחום הכלכלי – האצת התחרות הכלכלית, פתיחת שווקים חדשים לתחרות והפיכת השירותים לגורם מרכזי בשוק.
- התחום הטכנולוגי – המהפכה האלקטרונית במחשוב ובתקשורת משפיעה על כל תחומי החיים, ההנדסה הגנטית מאפשרת התערבות בבריאה, והטכנולוגיה הרפואית תורמת לשיפור איכות החיים והארכת תוחלת החיים.
- התחום הפסיכולוגי – התגברות האינדיבידואליזם והתפתחות פרט ללא מוקד אישיותי ברור.
- תחום האמנות והארכיטקטורה – גישה אקלקטית ומשחקית המודעת לעצמה ומשתמשת באלמנטים מתקופות קודמות.
בניסיון לאבחן את הקשרים הסיבתיים בין המהפכות השונות, הוגים נוטים להצביע על השינויים בתחום המחקר שלהם כמשפיעים ביותר וכסיבות למהפכות האחרות. ככל הנראה, יש כאן סדרה מתמשכת של השפעות במערכת כאוטית, ויש להתמקד בשתי עובדות יסודיות: כל המהפכות מקדמות חוסר אחידות, חוסר לינאריות וחוסר יציבות, וכן מדובר במהפכות יסוד בדפוסים העמוקים ביותר של הקיום האנושי.
בתחום העבודה, התקופה המודרנית התאפיינה במבנה אחיד של קריירה לינארית (לימודים, הכשרה והתקדמות בעבודה) ויציבה (באותו מקום), בעוד בתקופה הפוסטמודרנית דפוס זה מתווסף לדפוסים של שינוי קריירה במהלך החיים או חוסר עבודה בכלל. בתחום האידיאי, המודרניזם ניסה להסביר את כל המציאות באופן אוניברסלי, בעוד הפוסטמודרניות מוותרת על היומרה להסברים אחידים ושיטתיים. בתחום החברתי, יש לגיטימציה גוברת לסגנונות חברתיים שונים ולשינויים בהם במהלך החיים. גם הפסיכולוגיה מוותרת על תפיסת האישיות של הפרט כאחדות יציבה ולינארית, ומתפתחת תפיסה של ה"אני" כישות כאוטית לא יציבה ולא לינארית. גם בתחום הטכנולוגי יש חוסר לינאריות בדמות ההיפר-קישור, וריבוי ערוצים משקפים חוסר אחידות ומייצרים חוסר יציבות.
מערכת החינוך בחברה הפוסט מודרנית: ארגון אנומלי בעולם כאוטי
מערכת החינוך מושפעת ישירות מהמצב הפוסטמודרני, כיוון שעד אז, הקונצנזוס הכתיב מה רצוי ולאיזה תוצר יש לחנך, ומערכת החינוך שיקפה דפוסים חברתיים קיימים, אך בתקופה הפוסטמודרנית מתערערות הגדרות הפרמטרים היסודיים של מערכת החינוך. כלל הפרמטרים – מטרות החינוך, קהל היעד, תכנים ושיטות פעולה – חדלו להיות מובנים מאליהם, ועל כן המערכת הפכה למערכת אנומלית. האנומליה ניכרת בקשיים היומיומיים של הפעילות החינוכית, המתבטאים בשחיקת המורים, בחוסר שביעות רצון של ההורים ובניכור התלמידים. רפורמות רבות מנסות להציע פתרונות לבעיה, אך נכשלות בזה אחר זה. האכזבה מהכישלונות הרצופים הביאה להתפתחות שיח המנסה להסבירם. הבעיה היא שהדיונים על הבעיות בחינוך, ההצעות לרפורמה והאכזבה מכישלונה, כולם מתבססים על הפרדיגמה הקיימת של החשיבה החינוכית ומחפשים גורמים אחדים שיפתרו את הבעיה. הבעיה, אם כן, היא בפער שבין הנחות היסוד המודרניות לבין המציאות הפוסטמודרנית.
השחיקה המהירה בפונקציונליות של ההגדרות הבסיסיות של מערכת החינוך, הופכת אותה לאנומלית, ובנוסף הרוב המכריע במערכת מתנהג כלא-מודע לכך, ועל כן אנו נדרשים לעבור לעיסוק בחיפוש אחר פרדיגמה חדשה (קרי, למצב של אנומליה מודעת).
ניתן לאפיין כל ארגון באמצעות שישה פרמטרים: מטרות, תכנים, מבנה ארגוני, הגדרת קהל היעד, היחס לקהל היעד ושיטות הפעולה. ניתן להבדיל בין פרמטרים מהותיים, ששינויים ישנה למעשה את תפיסת העובדים את הארגון כמי שהוא, לבין פרמטרים משניים שלא יביאו לתפיסה ש"הארגון אינו אותו ארגון". הפרמטרים הובאו להלן לפי הרצף ממהותי למשני.
במקביל, ניתן להבחין בין שני סוגי בעיות בארגונים: בעיות מסדר ראשון, הן כאלה שניתן להתמודד איתן ע"י שינוי פרמטרים משניים בלבד, ובעיות מסדר שני הן כאלה שלפתרונן יש להגדיר מחדש את הפרמטרים המהותיים. ניתן לאפיין ארגון אנומלי כארגון שאיבד התאמה בין אחד מהפרמטרים המהותיים שלו למציאות שבה עליו לפעול, או במילים אחרות, כזה שנאלץ להתמודד עם בעיות מסדר שני.
מערכת החינוך בימינו היא ארגון אנומלי, כיוון שמתפתח בינה לבין המציאות דיסוננס חריף. מטרות החינוך מאבדות את תוקפן ומשמעותן, תכנית הלימודים הופכת לחסרת הצדקה חברתית ולכן לחסרת משמעות, המבנה הארגוני של בית הספר מנוגד למבנה הארגונים המתפתחים בעידן הפוסטמודרני, הילדים הופכים לשותפים בקביעת הפעילות החינוכית מה שהופך כמה ממאפייני בית הספר לדיספונקציונליים, חוק חינוך חובה הופך לבלתי נסבל במציאות של היעלמות הילדות, ושיטות ההוראה הפרונטאליות מאבדות את אחיזתן בדור האינטרנט.
האנומליה בחינוך היא אנומליה בלתי מודעת, בדומה ל"משבר" בהתפתחות המדע. המדענים חשים באי-ביטחון מקצועי בגלל כישלון המדע לפתור חידות כיאות, אך למרות זאת פועלים במסגרת הפרדיגמה הקיימת כי לא נמצאה מועמדת טובה יותר. כך גם בחינוך מתגברים האי-ביטחון והאי-נחת המשקפים קשיי תפקוד של המערכת. רוב הקשיים נובעים מהפער הגדל בין המערכת לבין המציאות, אך רוב הפועלים במערכת ממשיכים להתנהג כאילו ההגדרות הבסיסיות תקפות. עם זאת, אין לבקר את אנשי החינוך על חוסר המודעות שלהם, כיוון שאין זונחים פרדיגמה דומיננטית כל עוד אין פרדיגמה חלופית, וכן כי השינוי בפרדיגמה הנוכחית היה מהיר מאוד (2-3 עשורים). אנשי החינוך לוקים בהלם ההווה, ועל אף שמרגישים שמשהו אינו בסדר, מנסים לתת פתרונות לבעיות מסדר ראשון, או בלשון המדעית, מנסים לפעול בשיטת "פתרון החידות".
הניסיונות הנוכחיים לפתרון לא יצליחו, ויש לעבור למצב של אנומליה מודעת. יש לגייס קבוצות של חוקרי חינוך ומקבלי החלטות, המודעים לעובדה שבעיות המערכת נובעות מהפער שבינה לבין המציאות, ושיש לשנות את הפרדיגמה הבסיסית של מערכת החינוך. זה דורש חשיבה פילוסופית התוקפת את בעיות היסוד של התחום, אך זה הכרחי.
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
