אינטרפטציה וקריאה צמודה
חוקר הספרות, אריה לודוויג שטראוס אומר כי " קריאה אמיתית היא השלמת היצירה כאילו הוצאתה מן הכוח אל הפועל". עוד הוא אומר שקריאת שיר היא "רפרודוקציה שמבצע אותה הקורא מחומרי קולו ונפשו". – קריאה היא השלמת היצירה ובעצם יצירתה החדשה, הוספה עליה. ללא הקוראים אין יצירה. היוצר יוצר עבור הקורא, הצופה. כמו כן, כל קורא מוסיף משהו משלו, נופךחדש. זה תלוי בראיית העולם שלו, ערכיו התרבותיים, השכלתו, מצב רוחו בזמן הקריאה, גילו, מינו.
כשאנו קוראים טקסט מקראי אנו צריכים לדעת כי יש חשיבות לכל דבר- כל מילה, כל חזרה, כל מה שנראה חסר או מיותר, סדר המילים, מבנה המשפט וכו'.
דוגמא– בראשית פרק כ"א, פס' כב' ואילך. מדובר על כריתת הברית בין אברהם ואבימלך בבאר שבע בעקבות הסיפור על בארות המים. תוך כדי כריתת הברית אברהם מעלה את הסכסוך על באר המים שעבדי אבימלך לקחו ממנו. אבימלך אומר לו שהוא לא ידע וגם הוא לא אמר לו וגם הוא לא שמע על כך עד היום- הוא חוזר על המילה "וגם". זה נותן תחושה של גמגום, של תירוצים והתחמקויות, כך שאם התירוץ הראשון לא יתקבל, אולי השני ואם לא, אולי השלישי.
אחד מפרשני המקרא הציע לראות בפסוק זה לא דו שיח, אלא רב שיח בין אברהם, אבימלך ופיכל שר הצבא- "וגם אתה לא הגדת לי"- מופנה אל פיכל, "וגם אני לא שמעתי"- נאמר ע"י פיכל.
דוגמא שנייה- שמואל א' פרק ח' מפס' י"א- עוסק במשפט המלך שמושמע באוזני עם ישראל כדי להניא אותם מבקשתם למלך.
בתקופת השופטים עם ישראל היה מחולק לשבטים. בתקופת המלחמה כל שבט נלחם עבור עצמו. עם ישראל רוצה אחדות של שבטי ישראל סביב מנהיג אחד, כמו כן, למלך יש צבא סדיר והוא יכול להגן עליהם במלחמה, לא כמו שופטים. בנוסף, במלוכה יש הורשה, היא עוברת מאב לבן, לא כך היה עם השופטים (פרט לאבימלך), כל אחד מגיע משבט אחר וכשמת אין לו יורש ממשפחתו. הבנים של שמואל לא הולכים בדרכו ושופטים בצורה שלילית. העם מרגיש חסר הנהגה ויש לו סכנה מדינית עם הפלישתים. לכן הם מבקשים מלך. שמואל לא אוהב את הבקשה כי הוא רואה בכך תחלופה של אלוהים במלך בשר ודם, כמו כן הוא מנהיגם וזה פוגע בו באופן אישי. גם הרצון שיהיו כמו הגויים חורה לו. ה' אומר לו שייתן להם את "משפט המלך" שיזהיר אותם. שמואל אומר להם שמלך זה לא דבר טוב- הוא ייקח את שדותיהם, בניהם ובנותיהם, בהמותיהם, והם יהפכו לעבדיו. הרושם הוא ששמואל מקצין בכוונה בהצגת הדברים. הוא מציג את מה שיעשה המלך לעם או מהם זכויותיו של המלך כנגד העם. את חובות המלך וההגבלות עליו הוא לא מציג (לא להרבות נשים, סוסים, כסף וזהב- אלה מופיעים רק בספר דברים).
הקטע בנוי באופן הדרגתי – מבנה של קפיצות מבחינת החומרה של המעשים. כל המשפטים מתחילים ב"את" ומה שהם יפסידו– במושא ישיר- זהו לא מבנה רגיל של משפט, נוצר רושם שלילי של לקיחה בכוח הזרוע.
"את בניכם ייקח"- לצבא או למשמר המלוכה, ולחרוש את שדות בית המלוכה ולעשות לו כלי מלחמה.
"את בנותיכם"- לרקחות (עושות ריבה או בשמים), טבחות ואופות.
שמואל לא שכנע את העם, העם עדיין רוצה מלך. הוא הפחיד אותם מפני סכנה כלכלית רחוקה, אותם הדאיגה סכנה קרובה יותר עם הפלישתים. הם העדיפו להקריב את עתידם למען ההווה. כמו כן, יכול להיות ששמואל הקצין מידי, אך רוב דבריו היו בעצם דברים לגיטימיים מאחר ויש צורך בהקמת ומימון בית המלוכה.
דוגמא לכפל מילים שונות: בסיפורי יוסף יש חלומות של שר המשקים והאופים בבית הסוהר. יוסף מציל את שר המשקים.
יוסף אומר לשר המשקים שכשיחזור לתפקידו יזכיר לפרעה את יוסף.
" ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"- מדוע יש כפל מילים?
רש"י– באותו יום שנפגש עם פרעה לא זכר את יוסף, וגם בימים אחר כך, שכח אותו.
אבן עזרא– לא זכרו בפה וישכחהו בלב.
דוגמא נוספת בבראשית ל"א אחי יוסף השליכוהו לבור לפי עצת ראובן הבכור. נאמר כי "הבור ריק אין בו מים"- המדרש אמר שאין בו מים אך יש בו נחשים ועקרבים. כך שיוסף יכול למות גם מצמא וגם מסכנת העקרבים והנחשים.
בכפל מילים נחפש מידע נוסף.
משא ומתן בין בני גד וראובן למשה
במדבר פרק ל"ב
נדודי ישראל במדבר נמשכו 40 שנה בעקבות חטא המרגלים. 12 המרגלים שנשלחו לתור את הארץ היו נשיאי השבטים.
10 מרגלים הוציאו דיבה על הארץ ושניים דיברו בשבחה- כלב בן יפונה ויהושוע בן נון.
פרק זה הוא לפני הכניסה לארץ, בשנת ה-40 לנדודים.
לשבט גד וראובן יש צאן ובקר רבים והם רוצים להתיישב בנחלה שמתאימה להם. אך נחלה זו רחוקה והם לא יוכלו לעזור בכיבוש הארץ. בפרק יש מו"מ ממושך בין בני ראובן וגד ובין משה על קבלת הנחלה בעבר הירדן המזרחי.
משה אומר להם שהם יוכלו לקבל את הנחלה בתנאי שיעזרו במלחמה.
במשא ומתן יש שני צדדים שרוצים לשת"פ ולהגיע להסדר. יש תנאים, יש פשרה, ויתור.
לבני ראובן היה מקנה רב, אבל (נאמר ע"י ו' החיבור) לבני גד היה מקנה עצום מאוד. לכן בני גד, (פרט לפסוק הראשון) מופיעים לפני בני ראובן. בפס' כ"ה בני גד וראובן מופיעים כיחיד ("ויאמר").
בפס' א' נתנו כבוד לבן הבכור- לראובן.
פרשנות "כלי יקר" – לבני ראובן היה מקנה רב במס' ולבני גד היה מנה עצום בכוח… רק לבני גד מקנה עצום בחיל וכוח ולכן הם מוכנים לשבת ליד אויבים.
פרשנות "העמק דבר" – לבני ראובן היה מקנה רב אך לבני גד היה עצום מאוד. על כן נכנסו לעובי הקורה יותר מבני ראובן… שהיו המה ראשי המדברים.
פירוש 1– לבני גד היה מקנה גדול יותר ולכן הוא מופיע ראשון.
פירוש 2– לשניהם יחד היה מקנה עצום מאוד.
פרשנות הרמב"ן– ראובן הוא הבכור לכן הוא מופיע בתחילה ראשון, וכן בספר דברים משה מזכיר את שמם בסדר זה. בשאר הפרק גד מקדים את ראובן כיוון שלגד יש יותר מקנה ולכן יש להם יותר אינטרס לשבת במקום זה- הם יותר דומיננטיים, היזמים של העניין, והם אלה שדיברו תחילה אל משה. כמו כן הם היו יותר גיבורים, חזקים מבני ראובן ולכן לא פחדו מבני יושבי הארץ. משה חשד בהם שהם מפחדים מיושבי הארץ ולא בוטחים בה' כמו המרגלים. הם לא רוצים להילחם בעמי הארץ וע"י כך יחטאו בעוד חטא. גד וראובן אומרים שהם לא מפחדים והם אף יובילו במלחמה.
המקום התאים לצאן ולבקר שלהם ולכן הם רצו להתיישב שם.- זהו הרקע המניע לכל הסיפור,
פס' א' הוא אקספוזיציה – פתיחה למה שעומד לקרות-
הצגת המקום (ארץ יעזר ,ארץ גלעד- בעבר הירדן המזרחי),
הזמן (לפני הכניסה לארץ- ידוע לנו שזה ממש לפני הכניסה לארץ כיוון שמופיע בפס' ב' כמנהיג אלעזר, בנו של אהרון- אחרי שאהרון מת, בשנת ה-40.),
דמויות/ גיבורים (בינתיים ידוע על-ראובן וגד).
הפס' פותח ומסיים במקנה. זה בא לומר שהמקנה היה הדבר הכי חשוב אצלם. גם בהמשך המילה מקנה היא מילה מנחה.
בפס' הבאים ישנה רשימה של 9 ערים בעבר הירדן המזרחי ,שכנראה נכבשו ע"י ישראל מידי שיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן .
ראובן וגד פנו אל ראשי העם, הועדה לענייני התיישבות- משה, אלעזר הכהן ונשיאי העדה ורמזו שהם רוצים להתיישב בשטח זה בגלל המקנה- הרמיזה: כל הערים שברשימה, ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה. הם ציפו שמשה יציע להם להתיישב שם, אך הוא לא הגיב. הם מבקשים פעם שנייה.- זהו דיברו כפול "כפל ויאמר" ע"י אותו אדם. מדוע לא להביא את כל מה שאמר ברצף אחד? כנראה שהייתה הפוגה בדברים, הפסקה. הם כנראה חיכו לתגובתו של משה.
פס' ו-ט"ו- תגובת משה: הוא מגיב בכעס, תוכחה. הוא כועס בעיקר על משפטם האחרון. הוא מאשימם בכך שאינם רוצים לשתף פעולה במלחמה בעבר הירדן המזרחי. כמו כן, הוא משווה אותם למרגלים, לכך שגם הם לא מאמינים בה'. גם המרגלים לא רצו להיכנס לארץ, הסיתו את העם באופן ישיר נגד הארץ. הם הוציאו דיבה על הארץ- ארץ אוכלת יושביה, ערים בצורות גבוהות- לכן עם ישראל חטא ונענש לחיות במדבר 40 שנה. רק עכשיו הם מסיימים לשלם את העונש.
הוא מאשימם בהסתה עקיפה של העם נגד הכניסה לארץ, אולי גם שבטים אחרים ירצו להישאר שם בעקבותיהם, הרי הם נחשבים כשבטים חזקים, ואם הם מפחדים, גם שאר השבטים יפחדו.
חטאם כפול- כלפי אלוהים וכלפי עם ישראל (מישור דתי ומישור לאומי). כמו כן, הוא מאשימם בבגידה בעם, בהשתמטות-
כל העם יילחם והם לא יעזרו- העם יעזור להם לכבוש את שטחם והם לא יעזרו לו בכיבוש שיטחו.
ההשוואה למרגלים היא גם ברמה המספרית- אז היו עשרה מוציאי דיבה ושניים שלא. היום זה הפוך- יש שניים (שבטים) שחוטאים ועשרה שלא.
תגובת בני גד וראובן (פס' ט"ז- י"ט): "וייגשו אליו ויאמרו"- בשונה מתגובתם הקודמת ("ויבואו ויאמרו" ,"ויאמרו").
ייגשו- כפשוטו, להתקרב, להגיע.
– הרווח בכתוב בין תגובת משה לתגובת גד וראובן מעיד על כך שהייתה הפסקה בדברים.
"וייגשו"- יכול להיות מתוך תוקפנות ומאבק ו/או מתוך פיוס ותחנונים. זה לא משהו ספונטני, זה מתוך תכנון ומחשבה.
השבטים אומרים למשה שהם מוכנים להיות כוח חלוץ במלחמה והם לא יתיישבו עד שכל העם יתיישב בשטחו, יקבל את נחלתו. הם מוכנים לתת מעבר, להיות חלוצים במלחמה ולהישאר יותר זמן – עד שכולם יתיישבו ולא רק עד סוף המלחמה כיוון שהם מנסים להוכיח למשה שהוא טעה בהשוואתו אותם אל המרגלים. הם כל כך רוצים לקבל את הנחלה הזאת שהם מוכנים להעלות את המחיר. בתחילה הם אומרים שישאירו את המקנה בגדרות צאן ורק אח"כ הם אומרים שישאירו את הטף והנשים בערי מבצר שייבנו להם והם יצאו להילחם.- סדר החשיבויות שלהם הפוך.
השבטים הקדימו את העניין הפרטי שלהם (ערים לצאן ולילדים) לעניין הציבורי, הלאומי (המלחמה).
השבטים ציינו בסוף פס' י"ט שהשטח כבר שייך להם "נחלתנו", למרות שכרגע הם עדיין מנהלים מו"מ עליו.
רש"י אומר- "כבר כי בנוה בעבר הירדן המזרחי".
רמב"ן חולק על רש"י: יכול להיות שהם דואגים לשאר השבטים ע"י כך שאם הם יישארו בעבר הירדן המזרחי לשאר העם יישאר יותר מקום. הם רק מבקשים.
אפשרות שנייה- אין סיבה שלא תיתן לנו את הנחלה כיוון שאנו רוצים את הנחלה הזו ושאר השבטים לא רוצים בה.
הרמב"ן מנסה לרכך את תגובתם.
תגובת משה- פ"ס כ'- כ"ד: הבדלים בין תשובת השבטים לתגובת משה:
- משה משנה את סדר החשיבות של הצאן והטף ביחס לתשובתם של השבטים- אומר קודם שיבנו ערים לטף ואח"כ גדרות לצאן.
- משה משנה גם את משך ההתנדבות- הם הציעו שיישארו עד שכולם יקבלו את המחלות, משה אומר שיישארו רק עד סוף הכיבוש.
- הם פתחו בעניין האישי ואח"כ בלאומי, משה משנה את הסדר- קודם העניין הלאומי ואח"כ האישי.
- 4 פעמים משה מזכיר את שם ה'- היציאה למלחמה היא לפני ה'- השבטים אמרו שהיציאה למלחמה היא לפני בני ישראל. הוא מבצע את השינוי הזה כדי להדגיש שכל התיישבות העם בא"י היא מה', כיבוש הארץ הוא לא רק במישור הלאומי חברתי אלא בעיקר במישור הדתי. כיבוש הארץ הוא בגדר מלחמת מצווה ואם לא תשתתפו אתם פוגעים בה' ולא רק בעם.
- משה מוסיף תנאים- "ואם לא תעשו כן"- יש פה תנאי כפול שמוצג בצורה חיובית ושלילית- מה יקרה אם כן תעשו ומה יקרה אם לא תעשו (ייחשב לכם כחטא מול ה' והעם).
- גד וראובן אמרו "נחלץ חושים"- נשלח נציגים למלחמה. אך משה אומר "ועבר לכם כל חלוץ"- כל מי שיכול להשתתף במלחמה יגיע להשתתף, ולא רק נציגים.
תשובת גד וראובן- פס' כ"ה- כ"ז- "ויאמר בני גד ובני ראובן"- יכול להיות שיש להם דובר אחד, יכול להיות שהם מדברים יחד כאחד ובכל מקרה גד הוא הדומיננטי.
הם מקבלים את תנאי משה- הם מחזירים את סדר החשיבות לקנו- אומרים שיבנו קודם ערים לטפיהם ונשותיהם וגדרות לאצנם. הם מוסיפים "לפני ה' למלחמה", הם מדגשים שזה יהיה "כל חלוץ".
בתחילה הם קוראים לו אדוני ולהם עבדים ואומרים שיעשו מה שמשה מצווה עליהם- זה מרגיש שהם מקבלים את ההסכם מתוך כורח. בסוף דבריהם הם מרככים זאת ואומרים "אדוני דיבר".
אך הם לא שינו את החשיבות האישית שנאמרה לפני החשיבות הלאומית.
תגובת משה פ'ס -כ"ח משה לא ייכנס איתם אל הארץ ולכן הוא משתף וממנה את הבאים אחריו- יהושוע בן נון, אלעזר הכהן וראשי האבות בהסכם. תפקיד הנהגה בכירה זו- עדים בחתימת ההסכם בין משה וגד וראובן (הם הופיעו רק בתחילת המו"מ ועכשיו שוב חזרו), חלק מהוועדה לענייני התיישבות. הוא אומר שאם הם יממשו את ההסכם הם יקבלו את עבר הירדן המזרחי לנחלה ואם לא- יצטרכו לגור עם כל העם בעבר הירדן המערבי.
תשובת גד וראובן- פס' ל"א- ל"ב– הם אומרים שיעמדו בתנאי ללא כניסה לפרטים. הם מקדימים את העניין הלאומי לעניין הפרטי וכן אומרים "לפני ה'". לדעת ספורנו הם קובעים עובדה שהשטח הזה שלהם עוד לפני צאת לקרב. אין פה הרגשה של כפייה, ציווי, כניעה, יש הרגשה של פיוס, הסכמה.
חזרה אל: אמצעים אמנותיים במקרא
