הכתות הדתיות בימי בית שני: צדוקים, פרושים, איסיים

תופעת הכתות בימי הבית השני : בתקופת החשמונאים התגבשו בחברה היהודית שלוש כיתות , הפרושים, הצדוקים והאיסיים .לכל אחת מן הקבוצות הייתה השקפה מיוחדת משלה על מהות היהדות , חוקים ואורח חיים משלה שעל פיהם יש לנהוג . שתי הראשונות לקחו חלק פעיל בחברה היהודית בעוד שהשלישית פרשה ממנה וחיה בנפרד.

מדוע צצה תופעת הכתות בתקופת בית שני ?

תחילתה של תופעת הכתות בעם היהודי היא במדיניות הבדלנות שהנהיגו עזרא ונחמיה בתקופת שיבת ציון. כדי למנוע את תופעת ההתבוללות של העם היהודי  בעמים אחרים , הם הובילו מגמה של "זרע הקודש " (הכוונה הייתה -רק אלו ששבו מן הגולה לארץ ישראל , מקודשים בקדושה העוברת מדור לדור )   . מגמת הבדלנות  – ההיבדלות , הנפרדות- באה ליצור חיץ בין העם היהודי לבין העמים הנוכריים סביבו , כדי לשמור על טהרת העם ועל קיומו כ"עם סגולה" .

השאיפה לבדלנות קיבלה את ביטויה במרד החשמונאים שפרץ במטרה להשיב לעם היהודי את קיומו כעם נפרד מכל העמים . אולם בפועל התברר , כי הצורך לתמרן בתוך עולם הלניסטי כדי לשמור ולהגן על הריבונות המדינית , גרם לשליטים החשמונאים לאמץ רבים מן המנהגים ההלניסטים . באופן אירוני , העצמאות המדינית לא החזירה את המצב לקדמותו , אלא הרחיקה את העם היהודי עוד יותר מן המטרה הנכספת של חיים טהורים כ"זרע הקודש" .

במצב זה שינתה תופעת הבדלנות את כיוונה . מזרע הקודש לכיתתיות – מעבר ממצב של הפרדה בין יהודים לנוכרים , מבדלנות כפי שהיה בעבר , למצב של יצירת  הפרדה בין יהודים ליהודים , לכיתתיות.חרי הכתות יצרו חיץ בינם , כל אחת בנפרד, לבין יתר בני העם היהודי , שנחשבו בעיניהם כמי שאינם ראויים עוד להיכלל בתוך "זרע הקודש" . כל הקבוצות האמינו בצורך להגשים חזון דתי- תרבותי יהודי אך היו חלוקות על הדרכים להגשמת חזון זה.

ראה גם: הגישה האוניברסלית מול הגישה הבדלנית

הפרושים והצדוקים

• היבט חברתי כלכלי- השיוך החברתי כלכלי שלהם.

הצדוקים: הסברה היא שהמילה 'צדוקים' מקורה משמו של הכהן הגדול- צדוק. השם בא להדגיש שהצדוקים היו קשורים אידיאולוגית, חברתית ודתית לכהונה הגדולה, לשכבות העליונות של הכהונה הגדולה. הם קשרו עצמם לשושלת הכהונה הגדולה.

הצדוקים היו קשורים לחוגי האריסטוקרטיה החברתית כלכלית של החברה היהודית כלומר השכבות הגבוהות מבחינה חברתית וכלכלית. נמנה איתם גם הפקידות הבכירה, ראשי הצבא של השליטים החשמונאים וכו'.

הפרושים מתייחסים מבחינה חברתית ודתית לחכמים.

• מקור השם עשוי להיות אצל יריביהם שעשו שימוש לגנאי במונח של פורשים- פרישה. הפורשים הם אלה שפורשים מן הציבור, מן הכלל.
• יכול להיות שהשם פרושים הוא השם של אלה שהשתייכו לקבוצה ובשם הקבוצה הם ביקשו להדגיש את כוונתם לפרוש מחיי החטא והטומאה ולנהוג בחסידות, לדבוק בתורה ובמנהגיה.

לפי יוסף בן מתתיהו: "לפרושים היה העם לבן ברית"- הפרושים השתייכו וקשרו עצמם לאינטרסים של העם הפשוט, ביקשו לדבר בשמו של העם הפשוט.

על פי ההבחנות, ניתן לדבר על הפרושים והצדוקים מבחינה חברתית כשתי אליטות: האליטת הצדוקים ואליטת הפרושים.

• היבט פוליטי- זיקתם של הפרושים והצדוקים לשלטון החשמונאים. עם מי הזדהה יותר השלטון החשמונאי לצדוקים או לפרושים.

יוחנן הורקנוס היה תחילה מזוהה עם הפרושים, נהג לפי גישתם של הפרושים אך בשלב מסוים החלה מחלוקת בינו לבין הפרושים, הוא שינה כיוון והחל להזדהות עם הצדוקים. כשליט תמך בהם וביקש להסתמך על דעותיהם, קירב אותם לשלטון, נתן להם כוח. הקו נמשך גם בימי אלכסנדר ינאי שאף רדף את הפרושים.

המלכה שלומציון, שינתה כיוון והחלה להסתמך ולהזדהות עם הפרושים.

לפי ההבחנה המקובלת היום במחקר ההיסטורי, הקו המבדיל בעיקר בין הפרושים לבין הצדוקים הוא האידיאולוגי דתי, התפיסה האידיאולוגית דתית. הויכוח שחל בין הצדוקים לפרושים היה ויכוח סביב מוקדים אידיאולוגים דתיים הקשורים לשאלה איך צריכים היו להתנהל חייהם של היהודים, איך צריכה  הייתה להתנהל המדינה החשמונאית.

• היבט אידיאולוגי דתי- התחום הדתי

ההיבט המרכזי והמשמעותי ביותר הוא ההיבט האידיאולוגי דתי. מדובר בקבוצות, תנועות, זרמים או אסכולות- אליטות שביקשו לעצב את החיי היהודי או לעצב את דמותה של המדינה החשמונאית על פי תפיסה מסוימת.

המחלוקת בין הצדוקים לפרושים היא ביחס לניהול המדינה החשמונאית.

הפרושים ראו חשיבות בפירושה של התורה בכתב ומעמד של התורה שבעל פה באותה מידה. החיים מבקשים פרושים, זוהי התפתחות טבעית דתית חברתית- היהודי הפשוט שחיפש איך לנהוג, פנה לרב שפירש לו. הפרושים קיבלו את התורה שבעל פה.

הצדוקים צידדו בתורה שבכתב.

הצדוקים דחו את התורה שבעל פה. ראו בא כתורה של מעשה בני אדם ולכן לא כולה להיות מקודשת, הסמכות העליונה היא התורה שבכתב. הצדוקים היו נוקשים יותר. כמזוהים עם הכהונה הגדולה היו בעלי קיבעון הילכתי.

דרך עבודת ה'

הצדוקים העמידו את עבודת ה' בבית המקדש ובהקרבת קורבנות- כפולחן במרכז.

הפרושים לא שללו את הקרבת הקורבנות אך יחד עם זאת טענו כי ניתן לערוך פולחן דתי אישי ולאו דווקא בהקרבת קורבנות באמצעות תפילה, לימוד תורה, לשבת בבית הכנסת גם בלי בית המקדש.

הגישה המשפטית

מבחינת הצדוקים ולפי הכתוב בתורה "עין תחת עין"- פירושם: מי שפגע בחברו יפגע באותה מידה. הצדוקים נקטו בחומרה דתית משפטית, היו קיצוניים יותר.

הפרושים לעומתם, ביקשו להקל בדין. מי שגרם נזק לחברו יפצה אותו. הם נטו לפרשנות מתחשבת יותר בנסיבות החברתיות, לא מיהרו לגזור גזר דין מוות אף התנגדו לעונש.

הצדוקים והאיסיים נעלמו מבמת ההיסטוריה,היחידים שענו לאתגר הקיומי לאחר חורבן בית המקדש אלה החכמים (הפרושים). הפרושים היו קבוצה שזוהתה עם מעמד החכמים- מעמד שיצר את הקיום היהודי: יבנה וחכמיה- לאחר חורבן בית המקדש היו מזוהים עם התורה.

ברגע שנחרב בית המקדש, הצדוקים איבדו את ביתם בעוד שאלו שהחזיקו בתורה שבעל פה (הפרושים) המשיכו לקיים את דתם, המשיכו לקיים את הדת היהודית.

האיסיים

זוהי קבוצה פורשת ומתבדלת, סגורה ומסוגרת שחיה באזור ים המלח.

על האיסיים למדים ממספר מקורות:

• יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני (עמוד 39). מדובר על עדות של היסטוריונים קדומים.
• אנו לומדים גם על האיסיים מממצאים ארכיאולוגים, באזור ים המלח נמצאו שרידים של אתר 'קומראן'- לפי ההשערה בצפון ים המלח התקיים מנזר איסיי.
• מקור נוסף שנוי במחלוקת אלה המגילות הגנוזות: במערות במדבר יהודה בעיקר באזור צפון ים המלח נמצאו כתבים חלקם הגדול במצב לא טוב ושוחזרו. היום עומדים לרשותם של החוקרים.

לפי אסכולה מחקרית אחת והיא המקובלת והדומיננטית:

האיסיים הם קבוצה שחיה באזור צפון ים המלח בקומראן, שם הקימו קהילה והיא זו שיצרה את הכתבים, את המגילות העוסקות בנושאים שונים.

יש הטוענים כי המגילות הגנוזות הן ספרייה של כתבים של אוכלוסייה מסוימת שהודחה מהכהונה, לקחה את הספרייה איתה ופרשו למדבר.

חלק גדול מהמגילות עוסק בענייני בית המקדש בתוארה, בספרות מיסטית. רק מגילה אחת יוצרת הקבלה בין אורח החיים האיסיי שמתתיהו מדבר עליו לבין חייהם של האיסיים.

הכתות בתקופת בית חשמונאי

תקופת בית חשמונאי יצרה מגמות ותפיסות שונות המועמדות סביב קבוצות של זרמים: פרושים, צדוקים ואיסיים. לאחר חורבן בית שני הצדוקים והאיסיים נעלמו: הצדוקים, מרכז כובד חייהם הוא בית המקדש. האיסיים- קבוצה סגורה ומתבדלת.

לומדים עליהם ממספר מקורות:  פילון האלכסנדרוני, יוסף בן מתתיהו, שרידים ארכיאולוגים, הגלילים.

הפרושים- מזוהים עם שכבת החכמים. בראשית הדרך אופיינו כסופרים: העתיקו, לימדו ועסקו בפרשנות התורה. לאורך תקופת בית שני השכבה התחקה ואפיינה את העם היהודי כעם הספר, עם שחיי לפי חוקי התורה, התורה מזהה ומגדירה את העם היהודי, מגדירה את השייכות התודעתי של העם היהודי. שכבה שמבחינה סוציולוגית לא ניתן לזהותה מבחינה כלכלית או חברתית אלא רק תורנית.

כהן היה מי שנולד למשפחת הכוהנים, שיוך ייחוסי. החכמים היו אלה שלמדו את התורה, אלה שגילו יכולות לימודיות ופרשניות, הם מפתחי ההלכה היהודית, המנהיגים הרוחניים. לכן אין מדובר בשכבה הקשורה למקום מסוים  והיא יכולה לפעול בכל מקום ולמלא את תפקידה הרוחני בכל מקום (לא רק בקרבת בית המקדש). המדד הוא הכישרון, הישגים בלימוד התורה ופרשנותה.

במהלך תקופת בית שני, קמו בתי מדרש ובתי כנסת- מקומות בהם למדו תורה והתפללו. חכמים מסוימים היו מזוהים עם מקומות מסוימים בהם הם חיו ופעלו. את החכמים מוצאים במקומות שונים. שכבה זו תוכל ליצור את ההמשכיות הלאומית לאחר חורבן בית המקדש כי לא זוהתה והזדהתה למקום מסוים. ירושלים היוותה מרכז דתי, לאומי, חברתי, כלכלי, רוחני במוקדה עמד בית המקדש. בית המקדש היה מקום של פולחן ולימוד.

במהלך התקופה התגבש והוקם מוסד החשוב ומרכזי- הסנהדרין. יש הרואים את פעולותיהם של עזרא ונחמיה כתחילת גיבוש הסנהדרין, לא ידוע במדויק מתי החל תהליך הגיבוש של הסנהדרין. בתרגום מהיוונית הסנהדרין היא מועצת הזקנים. הסנהדרין הייתה המוסד הדתי ומשפטי העליון: מצד אחד מוסד מחוקק, פוסק הלכה ומצד שני מוסד שיפוטי. מצד אחד מוסד מחקק שפסק הלכות ומצד שני מוסד שיפוטי. עמדו בראשה הנשיא שפסק הלכות  ואב בית דין- בתחום השיפוטי. לסנהדרין הייתה סמכות לדון בדיני נפשות. וכשעסקו בדיני נפשות ההרכב היה של 23 חכמים- מלמד עד כמה נזהרו בנושא זה של דיני נפשות. הפורום הגדול מלמד על שיקול דעת מורכב ולא פשוט

זוגות

מתחילת המאה השנייה לפני הספירה- תחילת השלטון הסלווקי, עמדו בראש הסנהדרין זוגות. סביר להניח גם שזוגות היו קיימים לפני כן: האחד בתפקיד של הנשיא והאחר בתפקיד של אב בית דין. הזוג המפורסם ביותר במעבר מהמאה הראשונה לפני הספירה למאה הראשונה לספירה היו הילל ושמאי שיצרו גם אסכולות: בית הילל ובית שמאי.

החכמים באו ממקומות שונים בארץ. השיוך של מעמד החכמים חורג מהגבולות הגיאוגרפים: למשל בתחילת המאה השנייה "יוסי בן יועזר איש צרידה" ובן זוגו היה " יוסי בן יוחנן איש ירושלים". כל איש שהתגלה בעל כישרון יכול להשתייך למעמד. סביר להניח שלמעמד החכמים השתייכות גם כוהנים. אין סתירה בין שיוך כהני לתורני, כהן יכול להיות גם גדול בתורה. לא ידועה באיזו מידה המנהיגים החשמונאים נטו לכיוון הצדוקים, נטייה שהביאה להרחקת חכמים מהסנהדרין. מדובר בשכבה דינאמית וייחודית בעלת משמעות חשובה ועצומה במיוחד לאחר חורבן בית המקדש.

במאה הראשונה לפני הספירה, יש חשיבות לשכבת החכמים המזוהים עם הפרושים ותהיה לה השפעה עצומה לעתיד לבוא. הלל למשל הגיע מבבל ולאחר חורבן בית המקדש השני אסכולת הלל הפכה לדומיננטית.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ממדינה חשמונאית עצמאית לכיבוש רומי וחורבן בית המקדש