מאמר זה הוא המאמר השני בסדרת מבוא לפסיכואנליזה, הסדרה שעושה לכם סדר (ובלאגן) בנפש. אם פספסתם, מומלץ להתחיל במאמר הראשון "האבנים מדברות: פרויד והולדת הפסיכואנליזה"
"דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי י"ב, כ"ה)
באחד החיבורים המוקדמים שלו, "הטיפול הנפשי" מ-1890, טוען פרויד כי בעבר למילים היו כוחות ריפוי בעבור בני אדם (תפילה, כישוף וכיו"ב) ושלמעשה הטיפול הרפואי המוקדם ביותר בהיסטוריה הוא למעשה טיפול בדיבור. תחת הגישה המדעית המילים איבדו לדעתו של פרויד את ה"קסם" שלהן ואת היכולת שלהן לחולל שינוי במציאות, אך הוא שאף להחזיר לבני אדם את האמונה בכוחן של מילים.
לאחר שהגיע פרויד יחד עם יוזף ברויר למסקנות שלהם אודות תפקידם של זיכרונות מודחקים בגרימת סימפטומים של מחלה (ראה שיעור קודם על הולדת הפסיכואנליזה) המשיך פרויד לפתח את טכניקת הריפוי המבוססת על עיקרון זה שלה הוא נתן את השם "פסיכואנליזה", מילולית: ניתוח הנפש. בראשית דרכם עשו פרויד וברויר שימוש רב בהיפנוזה על מנת לנסות ולחשוף את הרגשות והזיכרונות הנסתרים אליהם לא יכלו המטופלים להגיע במצב תודעתי רגיל, אך פרויד גילה במהרה שהשיטה הזו אינה יעילה מכיוון שלמטופלים לא היה זיכרון, ולכן גם לא השפעה, של המפגש עם אותם תכנים נפשיים בעייתיים.
כאשר פרויד תהה אודות הסיבה לנתק הזה בין התודעה ובין הזיכרון והעלה השערה לפיה לבני אדם יש מה שהוא מכנה "מנגנוני הגנה" שמנעו את כניסתם של זיכרונות ורגשות בעייתיים אל המודעות (מאוחר יותר תפתח בתו של פרויד, אנה, תיאוריה מקיפה של מנגנוני ההגנה האלו). היפנוזה אמנם ניטרלה את מנגנוני ההגנה האלו, אך רק באופן זמני שכן ההגנות שבו לפעול ברגע שהחולה יצא מהמצב ההיפנוטי. כאשר פרויד סיפר בדיעבד לחולים שלו מה הם אמרו תחת היפנוזה, לא היה לזה את אותו אפקט רגשי מרפא מכיוון שהחולים פגשו רק את התוכן הטכני של הזיכרון, ולא את המטען הרגשי הנלווה אליו.
הטופוגרפיה של הנפש
בעקבות ההתנסות של פרויד עם מטופלים הוא גיבש ופרסם בשנת 1899, באחד מספריו החשובים ביותר "פשר החלומות", את מה שנודע בתור 'המודל הטופוגרפי של הנפש'. במסגרת המודל הטופוגרפי חילק פרויד את הנפש לשלושה חלקים: התת מודע או הלא-מודע שהכיל את הרעיונות והרגשות הלא מקובלים, הסמוך-מודע שהכיל את הרעיונות והרגשות המקובלים אשר יכולים להפוך למודעים במקרה הצורך והמודע, אשר הכיל את הרעיונות והרגשות אשר נמצאים במודעות שלנו בכל זמן נתון. (לקריאה נוספת אודות המודע, הסמוך למודע והתת מודע אצל פרויד)
בשלב מאוחר יותר של פיתוח המודל טען פרויד כי בעוד שהמודע מכיל את המחשבות והתפיסות שלו ואילו הסמוך למודע מכיל את הזיכרונות והידע שלנו, התת מודע מכיל את כל מה שאינו עולה על פני השטח כמו תשוקות אסורות, דחפים לא מקובלים מבחינה חברתית, זיכרונות כואבים, פחדים, דחפים אלימים וכיוצא בזה. את המודל הטופוגרפי הוא המשיל לקרחון (ראו תרשים)
למרות שהתת-מודע והמודע היו נפרדים (מכוחם של מנגנוני ההגנה), פרויד הבין כי ההתנהגות האנושית אף על פי כן מושפעות ומוכתבת על ידי מה שמתרחש בתת מודע (וזאת בניגוד לחוויה של כולנו שבטוחים שהבחירות וההתנהגות שלנו הם תוצאה של בחירה מודעת). המשמעות המהפכנית בתיאוריה של פרויד הייתה כי הוא הניח כי מה שאנחנו חווים באופן מודע מהווה רק חלק קטן ולא משמעותי מהתודעה שלנו, ורוב הדברים שאנחנו חושבים ומרגישים מושפעים מהתת מודע. האתגר שעמד עתה בפני פרויד הייתה כיצד להסיר את מנגנוני ההגנה ולקשר בין המודע והתת-מודע. התשובה שלו הייתה: לדבר על זה.
שיטת האסוציאציות החופשיות של פרויד
בימינו, כאשר אנחנו הולכים לפסיכולוג כדי "לדבר על דברים" זה נראה לנו הגיוני. אך חשוב להבין כי בסוף המאה ה-19 הרעיון של פרויד לגבי היכולת לרפא אנשים מבעיות שונות אך ורק באמצעות דיבור היה לא פחות ממטורף. פרויד פיתח את שיטת האסוציאציות החופשיות במסגרתה שוכב המטופל על ספה נוחה בחדר סגור ושקט בו רק הוא והמטפל נוכחים. במסגרת הטיפול המטופל מעלה כל דבר שעולה על דעתו, בין אם באופן חופשי ובין אם כתגובה לגירויים שונים של המטפל. תפקידו של המטפל הוא להקשיב קשב עמוק לדבריו של המטופל ולהנחות אותו בכיוון של גילוי עצמי. המסגרת הבטוחה והמגוננת והאופי הזורם והחופשי של הדיבור אפשר למטופלים לנטרל את המגננות שלהם, להגיע אל תכנים עמוקים בנפשם ולהתמודד עימם על מנת להשיג ריפוי. במילים אחרות, דרך שיטת האסוציאציות החופשיות והטיפול בדיבור באופן כללי, מצא פרויד דרך בה המודע יכול לחדור אל נבכי התת-מודע (ולחזור שלם).
למאמר הקודם: האבנים מדברות: פרויד והולדת הפסיכואנליזה
למאמר הבא: דרמות על ספת הטיפול – התנגדות והעברה
לכל סדרת המאמרים מבוא לפסיכואנליזה
לקריאה נוספת:
הפסיכולוגיה של פרויד והפסיכואנליזה
–
