לרוב אנחנו נוטים להאמין כי פילוסופים הם אנשים שמתגאים במוח שלהם ובאופן כללי חובבי מחשבה, בחינה עצמית וניתוח רציונלי. אך יש פילוסוף אחד, שנולד בצרפת בשנת 1533, שהציע גישה חדשנית ושונה. מישל דה מונטיין היה אינטלקטואל שבילה את חייו בלגלוג על היהירות של אינטלקטואלים. בחיבורו הגדול "מסות" הוא מתגלה ככותב חד ומעמיק, אך גם ענו וצנוע ולהוט לבקר כל יומרנות הקשורה בידיעה. הוא גם מקפיד לטבל את הכתיבה שלו בחוש הומור, כדי להזכיר לנו ולעצמו לא לקחת את הדברים יותר מידי ברצינות כי כמו שהוא טורח להזכיר לנו: "גם על הכסא הרם ביותר בעולם – אנחנו עדיין יושבים על התחת שלנו".
לא כאלו מושלמים כמו שאנחנו חושבים
מישל דה מונטיין היה יליד תקופת הרנסנס. ההוגים הקדומים שזכו פופולאריות בתקופתו (כמו אפלטון, אריסטו, אפיקורוס, קיקרו ושות' – ראה פרקים קודמים בסדרה) האמינו כי בכוח החשיבה שלהם יכולים בני אדם לבנות לעצמם חיים ועולם טובים יותר. ההגיון נתפס בתקופה זו כאמצעי כמעט אלוהי להקנות לבני אדם שליטה על העולם, הטבע ועל עצמם בתוכם. אחרי שבילה זמן מה במחצית הוגים ואינטלקטואלים, הגיע דה-מונטיין למסקנה כי ישנם בני אדם פשוטים בהרבה שמנהלים חיים טובים בהרבה מכל אותם חבר'ה שמטפחים את המוח ואת האגו שלהם במקביל.
הנקודה של דה-מונטיין לא הייתה שבני אדם לא מסוגלים לחשוב, אלא פשוט שהם מפריזים ביוהרה שלהם לגבי גבולותיה ויכולותיה של המחשבה האנושית. דה מונטיין כותב כי "החיים שלנו מורכבים גם מטירוף וגם מחוכמה. מי שכותב על החוכמה בלבד מותיר את יותר ממחצית החיים בחוץ".
נפש מעורערת בגוף שביר
דה מונטיין היה חשדן גם ביחס להערצה של הרנסנס כלפי הגוף. הגוף שלנו אינו דבר מושלם כמו בציורים והפסלים, אלא מכונה עם לא מעט בעיות שנוטה להתעייף, להסריח, לכאוב ולהזדקן. הגוף שלנו בוגד בנו ומגביל את כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו. מונטיין היה אחד הפילוסופים היחידים בהיסטוריה שדנו באריכות בבעיית האימפוטנציה אצל גברים כדוגמה לחולשות הגוף-נפש שלנו ולכך שאין לנו שליטה מלאה על גופנו (אותה בדיחה ישנה על "אין דבר העומד בפני הרצון – אבל מה עם יש רצון והדבר לא עומד?").
הדרך להתמודד עם המגבלות האלו שלנו, על פי דה-מונטיין, הוא לשרטט מחדש את גבולותיו של מה שאנחנו מגדירים "נורמלי". העצה של דה-מונטיין לגברים הסובלים מבעיות אונות הייתה פשוט להודות בבעיה שלהם מלכתחילה, לבקש מבת הזוג ומעצמם לקבל אותה בהבנה. כך המתחים והצורך לעמוד בציפיות בנפשו של הגבר שוחררו, והוא יכול היה להתפנות בנחת ובלב קל אל מעשה האהבים. בנוסף, אם נכיר בפומבי במגרעות והכשלים שלנו, אולי לא יהיה לנו כל כך קשה להתמודד איתם מאחר ונבין שזה משהו נורמלי שמשותף לכולם.
למה לא לקרוא ספרים קשים מידי
מונטיין הציע גישה דומה לגבי המגבלות של כוח החשיבה. בימיו של מונטיין, כמו בימינו אנו, זכתה האקדמיה ליוקרה רבה. אך למרות שמונטיין היה מלומד מצויין, הוא בז לפוליטיקה של מסדרונות הלימוד ורצה ללמוד רק דברים שיוכלו לשמש אותו בחייו. הוא ביקר שוב ושוב ובאכזריות אקדמאיים שלדעתו היו מנותקים מהמציאות. המדד היחיד לחשיבות של משהו, לדעתו, היה מידת הרלוונטיות שלו לחייו של אדם מסוים. במילים אחרות, רק מה שגורם לנו להרגיש טוב יותר הוא דבר שראוי להבין.
ברוח זו לעג מונטיין לספרים שהיו קשים מידי לקריאה. הוא אמר לתלמידיו שלדעתו אריסטו די משעמם ושהוא רק רוצה לקרוא ספרים כיפיים. מונטיין מציע לנו לא לשבור את הראש על ספרים מסובכים או להתאמץ להבין קטעים סתומים, הנאת הלמידה צריכה להיות בדיוק כזו – הנאה. מונטיין טען שמלומדים משתמשים בשפה גבוהה על מנת להסתיר את חוסר הערך של המחשבה שלהם. מונטיין גם הצביע על האופן שבו החברה, עד היום, מכריחה אותנו ללמוד את מחשבותיהם של אחרים לפני שהספקנו בכלל ללמוד את המחשבות של עצמנו שלדעתו מכילות הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
אחד הדברים המרגשים, היפים והעדיין רלוונטיים בהגות של מישל דה-מונטיין היא האנושיות והארציות שלו. לדעתו כולנו מסוגלים להגיע לרעיונות יפים ובעלי ערך גם אם אין לנו ד"ר, פרופ', או רב לפני השם שלנו או שלא קראנו כל ספר שנכתב מאז האיליאדה והאודיסאה של הומרוס. הערך והעניין קיימים בחייו של כל אדם, ולא רק של החכמים והמצליחים או אלו שמעמידים פני חכמים ומצליחים. מונטיין היה ונותר חומר קריאה מהנה, נגיש ומצחיק שמביט בקריצה על הרצינות של ההגות האנושית והחיים האנושיים בכלל.
—
מקור: Montainge מתוך The School of Life
- לפרקים הקודמים בסדרת הפילוסופים הגדולים: תאלס, אפלטון, אריסטו, אפיקורוס, הסטואיקנים, אוגוסטינוס
