תולדות האמנות: תנועת הדאדא ומרסל דושאן
מתוך אסופת הסיכומים בתולדות האמנות
תנועת הדאדא ומרסל דושאן: הרדי מייד הופך לתחום אמנותי – 1916-1920
תנועת הדאדא
● תנועה תרבותית שהחלה את פועלה בזמן מלחמת העולם הראשונה בעיר ציריך. התנועה הייתה אנטי – מלחמתית ואנרכיסטית, וביטאה את הנגדותה לאמות המידה המקובלות באמנות דרך אנטי – אמנות.
● פעילות תנועת הדאדא התבטאה בתחומי הציור, התיאטרון, השירה והספרות, כאשר הגישה אליהם הייתה בינתחומית. המניפסטים שלהם מאוד דומים למניפסטים של הפוטוריסטים בעניין השאיפה ליצור אמנות חדשות אבל צריך לזכור שמבחינה רעיונית הם היו בדיוק ההפך.
קורט שוויטרס ותיאו ואן דוסברג, ערב דאדא קטן, 1923
זו כרזת הזמנה לערב דאדא שמבטאת עיצוב מאוד ספונטני, זרוק, מפוזר, אלכסוני, הפוך, מה שהיה מאוד לא מקובל באותה תקופה.
אסמבלאז' – בצרפתית שאומר ללקט, ASSAMBLER אסמבלאז' בעברית: הצרף. הגדרת המונח – מהפועל לאסוף. באסאמבלאז' יוצר האמן יצירת אמנות תלת מימדית מחומרים שונים. האסאמבלאז' יכול להיות תבליטי או תלת מימדי. החומרים יכולים להיות גולמיים, כגון עץ, מתכת, זכוכית, בד או חפצים מן המוכן. האסמבלאז' יכול לשבלב גם צביעה, קולאז' ועוד. המונח אסאמבלאז' הוטבע לראשונה רק בשנים 1953-4 על ידי האמן ז'אן דורפה.
פבלו פיקאסו, טבע דומם עם מקלעת קש, 1912 , צבע שמן ובד – זו יצירה שהדאדאיסטים לוקחים ממנה השראה במובן הזה של אסאמבלאז' – לוקח חפצים יומיומיים כמו טפט מטבחי או עיתון. פה הוא מחליף את המסגרת המסורתית בחבל פשוט ואנשי תנועת הדאדא לוקחים את העניין הזה מהקוביזם של בראק ופיקאסו.
יאן ארפ, קולאז' עם ריבועים מאורגנים על פי חוקי המקריות, 1916-17 – אצל פיקאסו כל פרט היה גזור בקפידה וההנחה שלו על הקנבס הייתה מאוד מתוכננת, אז כאן יש כבר הרבה יותר אלמנטים של חוסר תיכנון. מה שכן מתוכנן זה בחירת הצבעים, שליטה מסויימת באיך שהוא קורע, מיקום ההדבקה.
יאן ארפ, ללא כותרת (יער) 1917 , תבליט עץ צבוע – זה אסמבלאז' – הדבקת חומרים שונים ביחד. הרעיון הוא איסוף של חומרים מוכנים. מה שחשוב פה זה העבודה עם הדבקה של עץ – שימוש לא מסורתי, תחושה של שאריות שמודבקות אחת על השנייה, עבודה מופשטת (הצורה של עץ לא מדויקת, הגוונים לא מציאותיים – העץ כתום, ורוד, סביב העיגול הלבן יש כתמים שמקיפים אותו באדום וצהוב). הדאדא יעבדו עם חומרים חדשים בדרכים לא שגרתיות ומבחינת התפיסה האמנותית שלהם הם עובדים במופשט. הדאדאיסטים פחות מחפשים את הצורות כפי שהן בטבע.
מרסל ינקו – 1895-1984, ללא כותרת (מסכה, דיוקן צארה), 1919 , נייר, קרש, קנבס, דיו, גואש – האסאמבלאז' הזה לא מנסה ליצור שום התקשרות לאמנות הגבוהה. בדיוקן הזה יש אלמנטים מאוד קריקטוריסטיים – הוא לא מנסה ליצור דימוי נטורליסטי של צארה. כל היבט כאן של הפרצוף מקבל ערכים מאוד מופשטים וזה בא לידי ביטוי גם בצבע: מעבר לצורות החדות והחזקות, איזור שלם של הפנים הוא סגול, הצבע חזק. יש כאן התרחקות מתיאור טבעי. בדאדא השילוב בין אמנות לתיאטרון ולקולנוע, עצם זה שהוא קורא ליצירה "מסיכה" רומז לכך שהוא רוצה לשלב את זה בתיאטרון.
קורס שויטרס, מרצ 1א', הפסיכיאטר – שויטרס הוא אחד האמנים החשובים בתנועת הדאדא. הוא הפך את המוח למשהו שקוף שרואים בו גלגלי שיניים. כשהוא לוקח את הגלגלים האלה מה שקורה זה שהמשמעות המקורית של החפץ נעלמת – אנחנו לא יכולים לדעת אם הגלגלים האלו היו שייכים למכונת תפירה או כתיבה או מיקסר. כלומר, האסאמבלאז' מנתק את החפצים מהיומיום ונותן להם משמעות חדשה. ההקשר הראשוני משתנה – נוצרים הקשרים חדשים מתוך אובדן המשמעות. הכותרת כאן נורא חשובה – אם לא היו קוראים לזה הפסיכיאטר אז זה סתם היה בנאדם. ברגע שהוא קורא לזה פסיכיאטר אז יש לזה משמעות מסוימת, הוא מכוון אותנו להתמודדות של הדמות עם המטופלים ולתהליך של הפסיכואנליזה.
קורט שויטרס, מרצבאו: מבט אל החלון הכחול, שנות השלושים, קרטון, עץ, חפצים, פסולת – מרצבאו בגרמנית זה משהו כמו חדר גדול. זה מערך פיסולי של קרטונים מחודדים. הוא עבד על זה כמה שנים. זה בגובה של שתי קומות. האנס ריכטר, יוצר הסרטים שהיה בתנועת הדאדא, כתב על הדבר הזה ככה: ”זה היה דבר חי, תעודה אודות שויטרס וחבריו שהשתנתה יומיום. זה היה פסל של צורות קעורות וקמורות, לכל צורה הייתה משמעות.“ בקיצור זה פסל שהוא ביוגרפי – הוא ביקש מכל חבר שלו לקחת חפץ ולשים אותו בתוך הפסל. האמנות הופכת להיות אמנות של תהליך – הדגש הוא על התהליך. עצם הבנייה היא הייתה כאן חשובה. זה לא משהו שנעשה בשביל המוצר המוגמר, על האסתטיקה שלו, אלא בשביל התהליך האמנותי המופשט. עקרון חשוב נוסף הוא השיתוף של הקהל.
דאדא ניו יורק – מארסל דושאן, 1887-1968- מארסל דושאן מגיע לניו יורק מצרפת עם הרעיונות של הדאדא וממשיך לספוג אותם שם ומעלה אותם על המפה בניו יורק ביחד עם כמה צלמים נורא חשובים שלא בזין שלי לכתוב את השמות שלהם.
מרסל דושאן, עירום יורד במדרגות, , 1912 שמן על בד – ציור מודרניסטי. באותה תקופה לא הכירו בניו יורק את הזרמים החדשים והמופשטים וזה פירסם את דושאן בניו יורק ממש. התמונה הזאת מאוד מושפעת מהקוביזם – הצבע, והפוטוריזם – השכפול תנועה של האישה שיורדת במדרגות. דושאן יוצא מנקודת המוצא של המופשט, של עבודה מאוד חדשנית ומודרניסטית.
מרסל דושאן, גלגל, 1913 , גלגל אופניים ושרפרף – זו אחת היצירות המהפכניות ביותר של המאה ה 20- . האמן כאן לא "עושה" במובן הרגיל של המילה, אלא רק חשב על הרעיון של לחבר בין גלגל אופניים ושרפרף ובכך הוא אומר שמבחינתו הרעיון זו האמנות. חשוב לו האנטי-אמנות. הוא רוצה דרך עבודותיו לשאול את השאלה – ”מהי אמנות". שימוש בחצפים מן המוכן. פיסול רדי מייד הוא יצירת אמנות המורכבת READY MADE מחפצים מוכנים מראש, יומיומיים, שאינם נתפסים כחפצי אמנות. אלו משולבים ביצירה עם או בלי מגע נוסף של יד האמן, אך נותרים ניתנים לזיהוי. הכוונה היא לא יפה או מכוער, או אסתטי – ”אדישות חזותית והיעדר טעם טוב או רע. למעשה זו הרדמה"
מרסל דושאן, מזרקה, 1917 , משתנה קרמית על פדסטל
הוא רצה להציג את היצירה הזאת בתערוכה של "אגודת האמנים העצמאיים" והיא נדחתה. מהי אמנות?
מרסל דושאן, הכלה מופשטת על ידי שבעת רוויקה, אפילו, או: הזכוכית הגדולה, 1913-23שמן לכה נייר עופרת חוטי עופרת ואבק על שני לוחות זכוכית – הכלה כאן נתפסת כמו מין ונוס כזו שנובעת מכל מיני חישובים מתמטיים והרווקים הם מין רובוטים גבריים שמוזרק אליהם גז או נוזל זרע. הכלה היא בלתי מושגת, האהבה היא בלתי מושגת.
