סיכום: יחיאל לימור – הנסיך הקטן והאח הגדול

סיכום: יחיאל לימור – הנסיך הקטן והאח הגדול – מפת התקשורת בישראל בעידן של תמורות

המאמר "הנסיך הקטן והאח הגדול" של יחיאל לימור בוחן את ההתפתחויות המבניות של תעשיית תקשורת ההמונים בישראל תוך התמקדות בחמש תופעות מרכזיות:

החלשות ארגוני התקשורת הציבוריים והתחזקות הארגונים הפרטיים – שנות ה- 80 וה- 90 נשאו עמם פריחה של תעשיית תקשורת ההמונים. כל ארגוני התקשורת החדשים הם בבעלות פרטית, או שהם מופעלים על ידי זכיינים פרטיים. המכנה המשותף לכל הארגונים הללו, הוא היותם עסקים ריווחים לכל דבר. צירופם של ארגונים אלו המונעים על ידי כוח כלכלי לארגונים ותיקים יותר גימד את משקלם של ארגוני התקשורת המונעים מכוח מכוונות השירות. היה תהליך של הפרדה ברורה בין הניהול הכלכלי של ארגון התקשורת לבין הניהול התוכני שלו – העמדת אנשי כלכלה ועסקים בראש הפירמידה של הארגון.

צמיחת התאגידים וריכוזיות השליטה – התפתחות תאגידי תקשורת החולשים על חלקים נרחבים משוק תקשורת ההמונים איננה תופעה ייחודית לישראל. זו תופעה שמשמעותה ריכוז הבעלות על אמצעי תקשורת רבים בידיים מעטות. תופעה זו משקפת תהליך כלכלי נרחב יותר, המוביל להקמתם של תאגידי ענק – לאומיים, רב לאומיים או בינלאומיים בתחומי התעשייה והשירותים. ישראל אפשר לזהות שלושה תאגידי תקשורת גדולים שכל אחד מהם נמצא בבעלות של משפחה אחרת: מוזס, שוקן ונמרודי. הביקורת העיקרית נגד התעצמות התאגידים וריכוז השליטה על שוק התקשורת בידיים מעטות, היא שהדבר מצמצם, או עלול לצמצם, את המבחר המוצע לציבור הרחב ב"שוק החופשי של הדעות", ויש בכך כדי לקעקע את אחד היסודות, שעליהם נשענת התפיסה הדמוקרטית. ישנם כמה היבטים כלכליים ברורים:
צמצום התחרות החופשית.
קביעת מחיר המוצר – העלאת מחירי המוצר בו זמנית.
השפעה על איכות המוצר.
מחיר הגבוה של "כרטיס הכניסה" למשחק.
מכירת קהל למפרסמים במקום מכירת תוכניות לקהל.
לעזאזל התוכן העיקר השיווק.

בשנים האחרונות אנו עדים לצמיחת סוגים חדשים של תאגידי תקשורת בישראל, או לפחות לתחילתו של התהליך הזה:

v תאגיד רב אמצעי – תאגיד החולש על ערוצים שונים ומגוונים של תקשורת המונים – עתונות יומית, כתבי עת, טלוויזיה, מוסיקה ועוד. לדוגמא ידיעות אחרונות.

v תאגיד תעשייתי – תאגיד שעסקיו אינם רק בתחום התקשורת ההמונים אלא גם בענפים אחרים. לדוגמא תאגיד הכשרת היישוב – גם מעריב וגם ביטוח, מלונות ומקרקעין.

v תאגידי תקשורת המהווים חלק מתאגידים כלכליים גדולים ואשר אינם עומדים במוקד הפעילות הכלכלית של תאגידי האב. לדוגמא טלגרף.

v תאגידי תקשורת רב ממדיים – מיזוג, איחוד או שיתוף פעולה בין ארגוני תקשורת המשלימים אחד את השני. לדוגמא טלוויזיה בכבלים שחברו עם עיתוני תוכנה.

היעלמות המונופולים והתפתחות האוליגופולים – במשך יותר מארבעה עשורים שרר שוני מובהק בין ארגוני התקשורת המשודרת לבין ארגוני התקשורת המודפסת בישראל. בעוד שאמצעי השידור, שנמצאו כמעט כולם בידיים ממלכתיות וציבוריות, נהנו ממונופול, הרי שבתחום התקשורת המודפסת שרר מצב של תחרות, עסקי וכלכלי כאחד. תמונת המצב הזו התהפכה לחלוטין בראשיתו של העשור החמישי, אמצעי השידור איבדו את המעמד המונופולי שלהם, בעוד שבעיתונות הכתובה נוצר לפחות מונופול מזוהה אחד. רק בתחום אחד נשמר המונופול הממלכתי: החדשות הארציות ברדיו. תחנות הרדיו האזוריות החלו אמנם לשדר מהדורות חדשות, אך הן הוגבלו לשידור חדשות מקומיות – אזוריות בלבד, והן חויבו להעביר לפחות שלוש פעמים ביום את שידור החדשות הארציות מאחת הרשתות הממלכתיות. לעומת זאת התגבש מונופול דווקא בעיתונות המודפסת. גם אם מבחינה טכנית וחוקית נתפש ידיעות אחרונות כמונופול, הרי שיש מקום לראות בתאגיד הזה, הנמצא בבעלות משפחת מוזס, בבחינת אוליגופול, בדומה לתאגידים הנמצאים בבעלות ובשליטה של משפחות נמרודי ושוקן. תמונה דומה של ביטול הדפוס המונופולי והחלפתו בדפוס אוליגופולי, מתגלה גם בעיתונות המשודרת. תחילה איבדה הטלוויזיה הכללית את המונופול שלה ונהפכה לאוליגופול המתמודד עם שני יריבים (הכבלים והערוץ השני), ואח"כ איבד גם "קול ישראל" את המעמד המונופולי לטובת תחנות רדיו אזוריות.

חדירת הון זר והתפשטות התקשורת הישראלית לחו"ל – ההתפתחויות המבניות והכלכליות מצאו את ביטוין גם בייבוא של הון וידע לתעשיית התקשורת הישראלית, ובמקביל – כייצוא דומה. במשך שנים רבות הייתה תעשיית תקשורת ההמונים בארץ נתונה כולה בידיים ישראליות. רק בשלהי שנות ה- 80 ובראשית שנות ה- 90 החלה חדירה של הון זר לישראל, והיא נעשתה, במקביל, בערוצים שונים. כניסת ההון הזר יכולה להיות מוסברת בכך שהמשקיעים הזרים רואים את הפוטנציאל הטמון בשוק התקשורת בישראל, ובמיוחד לאור ניסיונם בתחום הזה בחו"ל. תאגידי תקשורת זרים, לאומיים ובינלאומיים, ראו בישראל אפיק השקעה כדאי, העשוי להניב רווחים רבים ומהירים. כניסת המשקיעים הזרים בולטת לא רק בתעשיית תקשורת ההמונים, אלא גם בתעשיות הלוואי שלה, בעיקר בתחום הפרסום והיחסי ציבור. נוסף על כניסת משקיעים זרים לתעשיית התקשורת הישראלית, החלה תעשייה זו גם לגייס הון זר, באמצעות הנפקות בבורסה למניות ערך בניו – יורק. במקביל החלה תופעה הפוכה של ייצוא הון וידע, שמקורו בתעשיות התקשורת הישראלית.

היחלשותה של מסורת העיתונות המשפחתית – לפחות שניים מתאגידי התקשורת הגדולים – ידיעות אחרונות והארץ, היו מיום הקמתם תאגידים משפחתיים. התאגיד השלישי היה במשך כל השנים תאגיד כמו משפחתי, משום שהבעלות עליו הייתה קואופרטיבית. יש שורה של סיבות לנטישת המסורת המשפחתית של השליטה על העיתונות בארה"ב, ולהעברת השליטה לידי תאגידים וחברות. הבולטות ביניהן: הצורך בגיוס הון לפעילות שוטפת ובעיקר לרכישת ציוד מודרני, הצעות פיתוי מצד התאגידים הגדולים המבקשים לבלוע את המתחרים הקטנים וכן חילוקי דעות וסכסוכים בתוך המשפחה.

הניהול הצולב הוא עוד בעיה אליה מתייחס לימור. מצב שבו מנהל או חבר מועצת מנהלים בתאגיד כלכלי או תעשייתי הוא גם חבר במועצת מנהלים של ארגון תקשורת מעורר את השאלה למי שמורה נאמנותו של הדירקטור? המוסד הפוליטי והמערכת המחוקקת המודעים לכוחם של אמצעי התקשורת ניסו להגביל ולו חלקית את הבעלות הצולבת על אמצעי התקשורת.

השינויים המבניים בתעשיית התקשורת יצרו מציאות חדשה ולא מובנת עבור צרכן התקשורת. הוא מוצא עצמו מול תקשורת ההמונים חסר אונים וללא ברירה.