סיכום מאמר: תומס אקווינס \ סיכום התיאולוגיה
מתוך המאגר: סיכומי מאמרים במשפטים
עיקרי התיאוריה של אקווינס
תומס אקווינס פיתח תיאוריה שמנסה להסביר את המשפט באופן כללי ואת מערכת היחסים שבין המשפט הטבעי למשפט האנושי.
התיאוריה התפתחה מגישה תיאולוגית דתית – אלוהים במרכז היקום וכל סוגי המשפט מושפעים ממנו. אקווינס סבור שהמשפט הוא ציווי של תובנה.
מחלק את המשפט ל-4 סוגים:
v משפט נצחי – תכנית העל ליקום כולו ועל-פיה מתנהל היקום.
v המשפט האלוהי – הכללים המשפטיים שאלוהים גילה לאדם באמצעות כתבי הקודם.
v המשפט הטבעי –כללים ונורמות שבני-אדם מזהים סביבם באמצעות התבונה שהעניק להם אלוהים.
v משפט אנושי – הנורמות המשפטיות שבני האדם יוצרים לעצמם ומטרתם יישום כללי המשפט (העקרונות) ומילוי צרכים שונים (כללים).
לגישת אקווינס, המשפט האנושי שואב מקור סמכותו מהטבע: הסתירה בין טבעי לאנושי – האנושי אינו בהכרח בטל ויוכל לגבור על הטבעי, באם יוכח טעם סביר לשינוי ההיררכיה ושהחוק הנדון הוא לטובת הכלל. כן יש להוכיח שתוצאת אי-הציות לחוק האנושי גרועה מתוצאת הציות לחוק. במקרה שהמשפט האנושי נוגד את המשפט האלוהי – המשפט האלוהי גובר.
תומאס אקווינס מבדיל בין שני סוגי ממשל : ממשל או אדנות.
אדנות:
מושג זה מתקשר למושג לעבדות. למושג אדון ישנן שתי משמעויות: 1. הגדרה למעשה של אדם אשר לו משועבד אדם אחר (עבד). 2. אדון הינו אדם בעל משרה שתכליתה לפקד על אנשים ולהנחותם (בני חורין משום שאין הם משועבדים).
ההבדל בין עבד לבין בן חורין: בן חורין הוא תכלית כשלעצמו, אין הוא נועד לתכליתו של מישהו אחר.
עבד הוא תכלית לאדם אחר, הוא איננו אדם כשלעצמו ונועד לשרת אדם אחר.
שלטון של אדם לאדם (אדנות) לא היה מצוי במצב התמימות.
לעומת זאת, המשמעות השנייה של המושג אדנות (הנהגה של עדה או אדם יחיד ע"י אדם אחר) כן הייתה מצויה במצב התמימות משתי סיבות :
- האדם הוא מטבעו חי חברתי ולפיכך מן ההכרח שבני אדם חי יחדיו בצוותא במצב התמימות. החיים בקהילה עשויים ליצור ניגוד בין הרצונות השונים של חברי הקהילה, לו אין אדם אחד (מנהיג – אדון) העומד בראש הקהילה ותפקידו להגשים את רצון הכלל והאינטרס הציבורי קיים קושי רב במימוש רצונות הפרטים בחברה. אריסטו הסביר כי כאשר מצטרפים פרטים (אנשים) רבים לתכלית אחת, תמיד יהיה מרכז יחיד שבו שוכן הכוח המנחה (במקרה שלנו – האדון).
- אם ימצא איש העולה על האחרים במדע ובצדק הרי יהיה זה שגוי לא לאפשר לו לממש את כוחותיו אלו לטובת האחרים. אוגוסטינוס אמר כי "הצדיק נושא את המשרה לא מאהבת הממשל אלא מחובת טובת אחרים".
מקורות התחיקה החברתית בכלל
האם יש חוק נצחי?
ישנן מספר תשובות אפשריות לשאלה זו :
- אין חוק נצחי משום שהחוק מוטל על נתינים מסוימים אבל הנתינים שהוטל עליהם החוק לא היו קיימים מעולם כי רק אלוהים היה קיים בעולם מאז ומתמיד.
- אין חוק נצחי – טבעו של חוק הוא שמודיעים אותו ומיידעים את הציבור, הודעה זו מעולם לא התממשה משום שלא היו נתינים מאז ומעולם ולכן לא היה למי להודיע על החוק.
- אין חוק נצחי – תכליתו של חוק היא להשליט סדר לשם תכלית מסוימת. אבל אין שום אמצעי לתכלית נצחית ולכן אין חוק נצחי.
- יש חוק נצחי – אוגוסטינוס אומר כי "החוק הנקרא התבונה העליונה, כל ייצור חושב על כרחו רואהו בחינת העומד בעינו ונצחי".
המסקנה היא כי יש חוק נצחי והוא התבונה ברוח אלוהים אשר בה ינהג כל היקום.
אקווינס סבור כי חוק הוא פקודה מידי התבונה המעשית אותה השליט המושל בעדה (קהילה) שלמה. ואם יש הנהגה בעולם ויש השגחה אלוהית הרי ברור שתבונת אלוהים שולטת בכל עדת היקום.
התשובה לטענה הראשונה היא כי הדברים אינם קיימים כשלעצמם, הם קיימים ברוח אלוהים. כל עוד הם ידועים לו ומצווים על ידו מראש.
מושג הנתחיות של החוק האלוהי כולל בחובו את טבע הנצחיות של החוק (כל עוד החוק מצווה ע"י אלוהים להנהגת דברים הידועים לו מראש).
התשובה לטענה השנייה היא כי ההודעה נעשית בע"פ או בכתב. אבל החוק הנצחי ניתן בשתי הדרכים יחדיו משום שגם דבר אלוהים וגם ספרי החיים הם נצחיים. אולם, למרות זאת, מקבלי החוק (הן בדרך של שמיעה והן בדרך של קריאה) לא יוכלו לראות את החוק כנצחי.
התשובה לטענה השלישית היא כי משמעות החוק היא סדר לשם תכלית פעולה. כלומר : שממעות החוק שהוא מסדר דברים לשם תכלית. תכלית ההנהגה האלוהית היא אלוהים עצמו ומכאן אנו מסיקים כי החוק הנצחי תכליתו הוא עצמו.
האם יש בנו חוק טבעי?
שלוש טענות עיקריות לשאלה זו :
- דומה שאין בנו חוק טבעי. כי החוק הנצחי הינו מספיק בכדי להנהיג את האדם. אוגוסטינוס אומר כי החוק הנצחי הוא (החוק) שראוי שכל הדברים יהיו מסודרים לפיו בדרך השכלול הגדול. אך משום שהטבע אינה מפזרת מותרויות אין לאדם חוק טבעי.
- תפקיד החוק להנחות את מעשי האדם לשם תכלית. אך מעשי האדם אינם מוסדרים בידי הטבע. האדם פועל לשם תכלית בדרך של תבונה ורצון : לפיכך אין חוק טבעי לגבי האדם.
- כלל שאדם יהיה חופשי יותר, כך שעבודו לחוק פוחת. האדם חופשי יותר מכל החי בעקבות חופש הבחירה ובזה הוא נבדל מיתר בני החי.
המסקנה היא כי יש באדם חוק טבעי והוא חלקו בחוק הנצחי שלפיו הוא מבדיל בין טוב לרע.
אקווינס סבור כי החוק הוא שררה ומידה ושתיהן מתגלות ב – 2 דרכים : גילוי ע"י המושל וגילוי ע"י הנתין. זאת משום שניתן להגיד על אדם שהוא שותף לשררה והמידה גם אם הן מוטלות עליו.
משום שכל הדברים (בני האדם והחי) עומדים תחת השגחה אלוהית, הואיל והם משועבדים לשררה ולמידת החוק הנצחי הרי זה ברור שכל הדברים שותפים לחוק הנצחי והוא טבוע בכל דבר. החוק הטבעי הוא חלקם של יצירי תבונה בחוק הנצחי.
התשובה לטענה הראשונה – לטענה זו היה תוקף אילו היה החוק הטבעי דבר נבדל מן החוק הנצחי. אבל החוק הטבעי הוא חלק מן הנצחי.
התשובה לטענה השנייה היא כי כל פעולה שבשכל וברצון היא תולדה מטבענו. כל שיקול במחשבה מקורו ביסודות הטבעיים. משום כך, גם הכוונה של מעשינו לתכלית היא תולדה של חוק טבעי.
התשובה לטענה השלישית היא כי גם בעלי חיים חסרי תבונה יש להם חלק בתבונה הנצחית לפי דרכם. הואיל והחי המשכיל נעשה שותף לחוק מכוח השכל והתבונה הרי שיש לו חלק בחוק הנצחי.
האם יש חוק אנושי?
שלוש טענות עיקריות לשאלה זו :
- אין חוק אנושי – החוק הטבעי הוא חלק מן החוק הנצחי. אבל כל הדברים מסודרים על צד השלמות ע"י החוק הנצחי (אוגוסטינוס). לפיכך, מספיק החוק הטבעי להביא לסידור כלל העניינים האנושיים ואין צורך בחוק אנושי.
- מטבע החוק להיות מידה. אבל השכל האנושי אינו מידת הדברים, ולכן אין השכל האנושי יכו לשמש כמקור לחוק.
- מידה צריכה להיות ברורה וודאית. מצוות השגל בנוגע למה ראוי לעשות ומה לא קרוי לעשות הינן רפויות. לכן אין השכל האנושי ראוי לשמש כמקור לחוק.
אוגוסטינוס מבדיל בין שני סוגי חוק : נצחי וזמני. את החוק הזמני מגדיר אוגיסטינוס כאנושי.
המסקנה : חוץ מהחוק הנצחי והחוק הטבעי יש חוק הנעשה בידי אדם לשם הסדר מיוחד ומפורט של מצוות החוק הטבעי.
אקווינס סבור כי החוק הוא מצווה מטעם התבונה המעשית. גם התבונה העיונית וגם התבונה המעשית יוצאות מיסודות שלא ניתנו להוכחה והם ידועים ע"פ הטבע. מיסודות אלו מוציאה התבונה העיונית את המסקנות של המדעים השונים אשר ידיעתם אינה נטועה בנו מטבע ברייתנו אלא היא נקנית בשלנו בעבודת התבונה. כך גם הדבר בתבונה המעשית.
קיקרו אומר בספר הריטוריקה כי "המקור הראשון של החוק הוא הטבע, מלבד זה נתקבלו מצוות מסוימות בגלל תועלתן. לאחרונה, בא אישור הדת והמחוקק לדברים שמוצאים מן הטבע ונמצאו בדוקים ומנוסים בנוהג".
התשובה לטענה הראשונה היא כי השכל האנושי אינו יכול להיות שותף מלא למצוות השכל האלוהי. ועל כן כשם שיש לנו בתחום השכל העיוני ידיעת יסודות כלליים מסוימים בגלל חלקנו הטבעי בשל האלוהי אך לא ידיעת פרטים כך גם בתחום השכל המעשי יש לו לאדם מטבע ברייתו חלק ביסודות הכלליים של החוק הטבעי עד כד עקרונות כללים מסוימים. משום כל מצווה על האדם לעבור מן היסודות הכלליים ולחקוק חוקים מיוחדים מסוימים בעזרת שכלו.
התשובה לטענה השנייה היא כי התבונה האנושית כשלעצמה אינה מידה לדברים אבל היסודות הנטועים בה בדרך הטבע הם מידות כלליות להעריך את מעשי האדם.
התשובה לטענה השלישית היא כי התבונה המעשית עוסקת בדברים העשויים להשתנות ע"י מעשים (דברים שהם פרטיים ומקריים לא כמו התבונה העיונית העוסקת בדברים שהם הכרח). על כן לא יוכלו חוקי האדם להיות לא כוזבים.
האם יש צורך במציאות חוק אלוהי?
- נדמה כין אין צורך במציאות חוק אלוהי משום שיש לנו חלק בחוק הנצחי מכוח החוק הטבעי המצוי באדם. אולם, החוק הנצחי הוא החוק האלוהי (כפי שנאמר בס' הראשון) ולפיכך אין צורך בחוק אלוהי אחר מלבד חוק הטבע והחוקים האנושיים הנגזרים ממנו.
- "אלוהים נתן את האדם בידי עצתו" (בבן סירא, ט"ו 14) עצה היא למעשה תבונה. נמצא כי האדם נתון תחת יד ממשלת שכלו. השכל האנושי היא מצוות החוק האנושי ולכן אין צורך להשליט על האדם את שלטון החוק האלוהי.
- השכל האנושי הוא כלי העולה על כל מה שניתן ליצירים חסרי תבונה. אולם, ליצירים אלו לא ניתן חוק אלוהי מלבד חוק הטבע.
המסקנה : מלבד החוק הטבעי והאנושי היה צורך בחוק האלוהי כדי שהאדם יונחה על ידו וימצא ללא שגגה את דרכו אל תכליתו אשר מעל לטבע.
אקווינס סבור כי מלבד חוק הטבע וחוק האדם היה צורך בקניין חוק אלוהי. חוק אשר ינחה את חיי האדם משום מספר סיבות :
א) האדם מונחה ע"י החוק למצוא את תכליתו האחרונה. אילו לא היה ייעוד האדם היה עובר את תכונותיו הטבעיות והיה נוצר מצב בו לא היה טעם לתת בידי האדם כלי שינחה אותו בדרך ייעודו מלבד החוק הטבעי והחוק האנושי היוצא ממנו. אך משום שהאדם מיועד לתכלית הברכה הנצחית העוברת את מידעת התכונות הטבעיות של האדם היה צורך שיינתן לו (לאדם) הנחיה (חוק שניתן לו מפי האל מלבד החוק הטבעי והחוק האנושי).
ב) הואיל וכוח שפוטו של האדם לוקה בחסר, במיוחד בנוגע לעניינים מיוחדים ומקריים על כן אנשים שונים חורצים משפטים שונים ומקבלים החלטות שונות בכל הנוגע למעשי בני אדם. מכאן יוצאים חוקים מחוקים שונים שאינם מתיישבים זה עם זה. כדי שהאדם יידע בלי כל ספר מה הוא חייב לעשות ומה להניח היה מן הצורך שיונחה בדרך המעשים הישרים על ידי חוק שנתן מאת אלוהים. חוק הניתן ע"י האל אין בו טעות.
ג) האדם יכול לחוקק חוקים בדברים שהוא יכול לשפוט עליהם. אבל האדם אינו יכול לשפוט בנוגע למעשים הפנימיים הנסתרים כי אם בנוגע לתנועות החיצוניות הנראות לעין אף על פי ששלמותו המוסרית של האדם תובעת יושר פנימי וחיצוני כאחד. על כן, אין להסתפק בידי החוק האנושי בלבד ויש צורך בהוספת החוק האלוהי.
ד) אוגוסטינוס סבור כי החוק האנושי אינו יכול להעניש או למנוע את כל המעשים הרעים כי אילו האדם היה מנסה להרחיק את כל הרעות היו נהרסים יחד איתן (הרעות) הרבה דברים טובים והיה נגרם נזק לקניינים הכללים הנחוצים לקיום האדם. כדי שלא יישאר דבר רע שאינו אסור ואינו גורר עונד היה צורך להוסיף חוק אלוהי האוסר את כל החטאים.
בספר תהלים, פרק י"ט נאמר : " מצות ה' ברה" – והכוונה היא כי מצוות האל מונעת כל זוהמת החטא, משיבת נפש משום שהיא מכוונת את המעשים הפנימיים כמו החיצוניים, תמיד ישנה ודאות בדברי האל וכי מצוות האל מכוונת את האדם לתכלית אלוהית ולמעלה מן הטבע.
התשובה לטענה הראשונה היא כי החוק הנצחי ניתן לאדם על פי חוק הטבע. אולם, לשם הבאת האדם לתכלית האחרונה שמעל לטבע נחוץ כלי נעלה. ועל כן נוסף חוק שניתן מאת אלוהים ובדרך זו ניתן החוק הנצחי בדרך יותר נעלה.
התשובה לטענה השנייה היא כי העצה היא מין חקירה שכלית, לפיכך, היא חייבת לצאת מעקרונות ראשונים אבל ערב הטעמים שנאמרו בסעיף זה אין סיפר בעקרונות הנטועים בידי הטבע, שהם מצוות החוק הטבעי. מכאן שיש צורך להוסיף עקרונות ממקום אחר והן מצוות החוק האלוהי.
התשובה לטענה השלישית יצורים חסרי תבונה אי להם יסוד נעלה מזה שבהתאם לתכונותיהם הטבעיות ולכן שני המקרים נבדלים זה מזה.
ישנם שני גורמים הפוטרים את הנתין מציות למצווה עליו :
- עקב הוראה מפי מוסמך גבוה, אין הנתין חייב לציית לנאמר לו אם הדבר סותר את מצוות הפרוקונסול. – אם הקונסות מוציא פקודה אחת והקיסר מוציא פקודה אחרת, תמיד יש לפעול לפי דברי האישיות בעל התפקיד החשוב והבכיר יותר.
- הנמוך אינו חייב לציית לגבוה אם הגבוה מצווה על הנמוך ברשות שאינה נתונה תחת ידו – הנתין לא מחויב לציית לאדונו אם אדונו ציווה עליו דבר מה שאין הוא נמצא בתחום סמכויותיו.