אנתרופולוגיה של הדת: הגישה הפרשנית של גירץ
מתוך: אנתרופולוגיה של הדת
קליפורד גירץ ניסה לתקן את המודל הפונקציונאלי של המורה שלו- פרסונס אולם הוא הלך והתרחק מהגישה הפונקציונליסטית ויצר את הגישה פרשנית באנתרופולוגיה. אצל גירץ הפונקציונליסטי ישנה מערכת יחסים הדדית בין החברה והתרבות. לעומתו גירץ הפרשני הוא סימבולי. אצל גירץ הפרשני אין אבחנה בין דת לתרבות. מבחינתו מדובר במערכת משמעות, כלומר, הוא מבטא את האבחנה בין פעולה למשמעות שלה. יש קשר בלתי ניתן להפרדה אנליטית. כל פעולה שהיא רצונית היא בהגדרתה נושאת משמעות. לרוב פעולות שאינן רצוניות אין להן משמעות חברתית.
מה שמאפשר יכולת של פעולה מוסכמת זה שיש לנו פחות או יותר עולם משמעות משותף שמאפשר את החיים ביחד. אם מסכימים על אירוע אז גם מאשרים אותו, חיזקנו את משמעותו.
מבחינת גירץ, הדת היא אותו תחום שמייצר בצורה אינטנסיבית מערכת של סמלים שיש להם משמעות עמוקה עבור החיים שלנו ושהיא נוטעת בנו תחושה של לאורך זמן, כמעט נצחיות. המעשה הדתי לא יכול להיות הנדת הראש לשלום, אלא יהיה מדובר במערכת של סמלים שנותנת לנו תחושה של משמעות קיומית עם התחברות לנצחיות.
המאבק על הממשי/ עיונים באיסלם
כותרת הספר "עיונים באסלאם" של קליפורד גירץ באנגלית היא : ISLAM OBSERVED מוצלחת יותר משום שבעברית התרגום מחייב משמעות כמעט אחת ואילו באנגלית הביטוי יכול לקבל מספר משמעויות:
תצפית משתתפת (אני צופה באיסלם); מובן של ניתוח- כלומר לא מדובר רק בהתבוננות באיסלם אלא גם בתובנות; משמעות נוספת- ממלא מצוות – מילוי המצוות באיסלם. גירץ מתייחס למשמעויות השונות הנ"ל בתוך הספר.
הספר עצמו עוסק בהתפתחות דתית במרוקו ואינדונזיה. הוא מדבר על הסגנון הדתי של כל אחת מהתרבויות הללו, כאשר התמקד בשתי דמויות שנחשבות למשפיעות מאוד על הסגנון הדתי ודרך סיפורן רצה לומר משהו על הסגנון הדתי המוסלמי. כלומר, הוא איננו מקבל את התפיסה שמפתחים בתחומים כמו לימודי מזה"ת שבהם הם מדברים על האיסלם כישות אחת, כאשר הם בונים באותם תחומים את הדמיון על האיסלם מתוך הטקסטים ההלכתיים בלבד. זה קצת בעייתי וגירץ אומר שצריך לראות את המשמעויות שאנשים נותנים לפעילויות הדתיות שלהם והמשמעויות הללו הן בהכרח משמעויות מקומיות ואין איסלם אוניברסאלי. יש אנשים שטוענים שיש, אולם לא כך הדבר.
גירץ לקח מקרים שמתקשרים לדמויות המיתולוגיות הללו כדוגמה להתפתחות של סגנון דתי.
קטע מהספר מדבר על התפקיד של הקדושים בעולם הדתי, סיפור שהינו חצי הסטורי וחצי מיתולוגי שמערב שתי דמויות חשובות בהסטוריה של מרוקו: 1. השליט- מולאי איסמאיעיל. 2. סידי לח'סין ליוסי- האב טיפוס של המרהבוט הקדוש. מדובר על אמצע המאה ה-17 כאשר מרוקו בשיא עוצמתה ושליטתה על חלקים נרחבים של לוב, אלג'יר, חלקים באירופה ועוד. הממלכה עצומה אך יש נסיגה של כוחה בעיקר משום שיש עליית כוח של מעצמות אחרות באירופה.
הסיפור הוא על מפגש בין שתי הדמויות הללו. המלך ראה כוח דתי עולה ורצה להתאחד עימו כדי להשתלט עליו. הסולטן בנה חומה סביב העיר ואנשים שעבדו בכך זכו ליחס אכזרי. אחד הפועלים נפל בזמן עבודתו על החומה והמשיכו לבנות עליו את החומה.
מדובר בסגנון דתי שממשמעויותיו הפוליטיות טבועות בתוך הדת. ישנם 2 עקרונות של לגיטימציה פוליטית שמתגוששים זה בזה. האחת, המדינית, של הפעלת כוח מדינתי שהמודל שלו בא לידי ביטוי בדמות המלך והסולטן ומצד שני הקדוש- המהרבוט עם היתרון הדתי. הסיפור מראה שלא מדובר בשני עקרונות שאחד מהם מנצח אלא שהעקרונות הללו קשורים זה לזה ולא ניתנים לניתוק. המלך לא יכול להרוג את המהרבוט, אולם המהרבוט צריך אישור של המלך כדי שיחשב צאצא למנהיג. כדי שזה יתפקד בצורה הטובה ביותר הוא צריך את המלך והמלך כדי לתפקד בצורה הטובה ביותר הוא צריך את המהרבוט . גירץ, בניתוח המשמעויות של הסיפור מראה לנו שהסגנון הדתי הוא תוצאה של נסיבות פוליטיות מקומיות. אין דת האיסלם נקודה, אלא יש דת איסלמית במרוקו, דת איסלמית באינדונזיה, ואם הם נפגשים כשהם עולים למכה הם עדיין ידברו בשפות שונות, ידגישו דברים שונים בפרקטיקות הדתיות שלהם.
כשגירץ כותב את הספר שלו מדובר על תקופה לפני אדוארד סעיד, תקופה שבה יש יומרה לדבר על האיסלם בלימודי דתות, כאשר האיסלם נתפס כמתמצא בטקסטים המוסלמים. החידוש של גירץ הוא שמבחינתו אין איסלם אחד אלא יש סגנונות של איסלם וכדי ללמוד עליהם לא נשענים אך ורק על טקסטים, אלא מסתכלים על התנהגויות אנושיות שבעיני אותם חוקרים נחשבו לאקט לא הגיוני, משום שאותה הנחה של החוקרים היתה שהם לא יודעים מה זה איסלם. כתוצאה מכך חקר האיסלם התעלם מהשאלה של מהרובוטיות, משום שזה נחשב לדבר שלא מסתדר עם התפיסה המונותיאיסטית. למשל, החוקר הראשון קרא לקבלה "הזבל של היהדות". גם חוקרי קבלה ראשונים שהתייחסו לקבלה התייחסו אך ורק לטקסטים.
בעייה בתרגום של אנדרה לספר:
בספר שאנדרה תרגם, כתוב באנגלית: COMMONSENSE- הגיון משותף
ובעברית זה תורגם ל: אוריינטציה הגיונית. המשפט במלואו: ההבדלים בין אוריינטציה הגיונית כלפי העולם לבין אוריינטציה דתית כלפיו. בביטוי הגיוני אנו מטעינים משמעויות של רציונאלי והוא אוניברסאלי. בביטוי "קומון סנס" אנו מלבישים את המקומי, הוא משהו שמשותף לקבוצה מוגבלת, למשל האיסלם המרוקאי. העבודה של הדת לפי גירץ היא אכן לייצר תחושה של "הגיון משותף". בעברית גם התרגום הגיון משותף הוא בעייתי ולא לגמרי קולע למשמעות באנגלית של הקומון סנס. משום שאם נפרק את הביטוי לשניים: COMMON- מקובל ומשותף SENSE- הדבר המשותף או המקובל קשור להגיון שלנו. כלומר, הדת הופכת דברים להגיוניים. היא בעצם סוג של פילוסופיה אודות החיים.
הניסוח המלא של התפיסה של גירץ בפרספקטיבה הפרשנית שלו מופיע במאמר שלו בעברית: "הדת כמערכת תרבותית" שיצא בספרו פרשנויות של תרבויות.
ביקורת על גירץ:
נדבר על ביקורת אחת על גישתו של גירץ שנשענת על שילוב של מחשבה של שתי דמויות:
אדוארד סעיד וטלאל עסד- TALAL ASAD.
החיבור של הביקורות הפוסט קולוניאליות יוצר את האמירה הבאה: ההתייחסות לדת האיסלם עושה אוריינטליזציה של העולם המוסלמי. בכלל, ההתייחסות לדת באנתרופולוגיה והאובססיה של האנתרופולוגיה עם המחקר של הדת הינה אובססיה שהיא תוצאה של הראייה העצמית של האנתרופולוגים כאילו הם יוצאים ממקום חילוני, כאילו החילון הוא פאזה גבוהה יותר מהמחשבה הדתית ובנוסף צורת החשיבה הזו רואה את הדת כתחום נפרד ומנותק מחיי היומיום. הראייה הזו של הדת כמנותקת מחיי היומיום זו ראייה שהיא תוצאה של החילון. אולם, החילון הוא תוצאה של דת. אי אפשר לדבר על חילון מבלי לקשור את החילון לדת. ההתמקדות בדת כמושא למחקר מנתקת את העולם משאר העולמות ויוצרת אבחנה ביניהם, שאיננה תואמת את הוויית החיים כפי שהיא. ההוויה של האנשים כמוסלמים היא לא משהו שמופרד מדברים אחרים. ההפרדה היא תוצאה של תהליכים שקרו באירופה ושאינם רלבנטיים לרוב שאר המקומות בעולם. האבחנה היא מעשה פוליטי שגם מדרג חברות.
