מבוא לאסלאם: מאבקו של האסלאם במסורת הג'אהליה

מתוך: מבוא לאסלאם

בדיון להלן נעסוק בשלושה נושאים בהם ניסה האסלאם להאבק ולשנות את האמונה ואורחות החיים שאפיינו את תקופת הג'אהליה, בהצלחה כזו או אחרת. ואלו הם: נקמה וגמול; שתיין יין; קבירת בנות חיות.

נקמה וגמול (קצאצ)

קצאצ (קיסאס) "הוי המאמינים, ניתן לכם חוק הגמול, לגבי ההרוגים: אדם חופשי תמורת אדם חופשי, עבד תמורת עבד, אישה תמורת אישה" (2,178), אך בהמשך: "אדם שסולחים לו לגבי ההרוג, על הסולח לנהוג בחסד כלפיו בכך שידרוש כופר נפש שלא באלימות. על הרוצח לתת כופר נפש לסולח ברצון ובנדיבות" (שם). אם כן, למרות המצאות הקצאצ, האסלאם מטיף לסליחה, מתינות ועדינות כחלופות לנקמה ולגמול. אם כך, איזו גישה היא הגישה השלטת? נקמה או מחילה? דם או ממון? "זוהי הקלה אשם אלוהיכם העניק לכם, ואלו הם הרחמים" (שם) – אל תראו פחיתות כבוד בבחירת המחילה על פני הנקמה (החשובה כל כך בחברה הג'הלית). ,"ומי שאחרי כל זאת נוהג באלימות, דינו עונש מכאיב" (שם). מהסיבה שקשרי הדם, כפי שהוזכר בדיון אודות יחסו של האסלאם לג'אהליה, הם מרכזיים, גם נקמת הדם המשיכה להיות דומיננטית.

שתיית יין (חימר)

שתיית היין לא הייתה מרכיב חשוב ומרכזי בתרבות הג'הלית. אם כך, האיסור לשתות לא בא מתוך התנגדות לאופי השתייני של הג'אהליה. הדת מסבירה את האיסור כתוצאה של מקרים שבהם הגיעו אנשים שתויים למסגדים. הפרספקטיבה ההיסטורית מטילה ספק בסיבה זו. "כאשר ישאלו אותך על היין ועל המיסר, אמור: יש בהם חטא גדול אך גם תועלת לבני האדם. החטא שבהם גדול מן התועלת" (2,219) המיסר – משחק ששחקו בו עשירי השבט. נהגו לסמן חלקים על גמל (חיה חשובה ויקרה) ולאחר מכן, העלו בגורל את חלקיו. כל עשיר זכה במספר חלקים עליהם הוא שילם. לאחר התשלום, נשחט הגמל ובשרו חולק לעניים. זו התועלת שבמייסר. מהו החטא הגדול? החטא הוא השימוש בגורל, שהפגם המוסרי שבו גובר על התועלת שבעזרה לעניים. אין כאן איסור לשתייה. בקוראנו את הקוראן, יש לשים לב לסדר הופעת הפסוקים. האחרון קובע. "הוי המאמינים, אל תתקרבו אל התפילה בעודכם שיכורים, כדי שתדעו מה אתם אומרים" (4,4). עדיין אין כאן איסור, אולם, לאחר מכן: "יין, מיסר, פסילים ולצים הם תועבה… השטן מבקש לזרוע בינכם איבה ושנאה…. ומרחיק אתכם מהזכרת האל ומן התפילה" (5,90-91). בפסוק זה, אנו עדים, לראשונה, לאיסור, גם אם אין זה איסור חמור (חראם). לאורך ההיסטוריה של האסלאם היו נסיונות לומר שאין איסור חמור לשתיית יין. בפועל, התרבות המוסלמית הביאה את האיסור לשתיית היין למעמד של חראם.

ראינו את מקור האיסור, כפי שהוא מופיע בקוראן. מהו המקור התרבותי לאיסור זה? אנו מאמינים שזהו אחד הכלים להפריד ולאבחן את האסלאם מהיהדות והנצרות, בהן יש לשתיה מקום פולחני מרכזי. הסמלה וזהות.

מואודה (ילדה שנקברת חיים)

בקוראן, ישנו אזכור לתואר ה"מאודה". הקוראן מזכיר את המואדה כאשר הוא מתאר מה יקרה בסוף העולם, לפני יום הדין, "כאשר תאפל השמש ויוצללו הכוכבים ויוטעו ההרים…. וכאשר תשאל הבת אשר נקברה חיים בזכות מה תמיתוה… אז תדע כל נפש מה ערך מעשיה" (81,1-14). מהן הסיבות למנהג הואד אל בנת, קבירת בנות (המאודות) חיות. "כאשר נודע לאחד מהם על הולדת בת, חשכו פניו. האם יישאר עם החרפה או שיטמון את אסונו באדמה?" (16,58) וגם "אל תהרגו את ילדכם מתוך רעב, אנחנו נקיים אתכם ואותם" (6,151): המתת הבנות מהבושה שלא נולד זכר, או הוויתור המהיר על בנות בעיתות רעב, שכן הן פחותות בערכן. בנוסף לפסוקים שצוטטו, ישנה אגדה עממית בה מסופר על אדם שהלך בדרך. בדרכו הוא נתקל בזוג. הגבר חופר בור, והאישה שלצידו בוכה. האדם שואל אותם לפשר הבכי ונענה שהאב החליט לקבור את ביתם חיה, בשל עוניים הרב. אותו אדם קונה את הילדה ומשאירה חיה. ממשיך הסיפור ומספר שעד שבא האסלאם, פדה אותו אדם עוד מאות רבות של ילדות. אלו הם המקורות עליהם אנו מסתמכים בבואנו להבין את ההתנגדות שישנה באסלאם למנהג זה. איננו יודעים עד כמה רחב היה המנהג, אך ניתן להבין שמאז האסלאם הוא פסק (אע"פ שכבר טרם להופעתו הייתה ביקורת חברתית על המנהג).

סיפור חשוב: "האם ראיתם אתאל-לאת, אל-עזא ואל מנאת השלישית (האליליות הג'הליות)? האם לכם הזכרים ולו הנקבות? זוהי חלוקה בלתי צודקת" (53,19-22). הפרשנות המרכזית, והשנויה מאוד במחלוקת, של גדול מפרשי האסלאם, בן המאה ה-13: כאשר מוחמד בא בפני שבט קוריש, בתחילה הם דחו אותו והפריעו לדבריו. באחד הימים מוחמד הופיע בפניהם ואמר להם שהאלילות הן בנות אלוהים ושהן יפות כברבורים ארוכי הצוואר. זאת ועוד, ביום הדין הן ילמדו זכות על בני האדם. כאשר אנשי קוריש שמעו את הסיפור הזה, הם הבינו שאמונתו אינה רחוקה מאמונתם ושקלו לקבל את דתו. אלא, שלמחרת היום מגיע מוחמד ואומר שמה שאמר אמש היו דברי שטן שהשתרבבו לו דבריו מבלי משים, והוא חוזר בהם. הנביא אומר בציניות: אתם לא אוהבים את הנקבות ומעדיפים את הזכרים (שכן אתם קוברים אותן), הכיצד תעדיפו אתם את הזכרים ואת הנקבות (האלילות) תמסרו לאלוהים? זוהי חלוקה בלתי צודקת. אלו הם פסוקי השטן המיוחסים למוחמד. (אותם פסוקי השטן של סלמאן רושדי). איך ייתכן שהנביא לא ידע להבדיל בין דברי האל לדברי השטן? הנביא, שנחשב לאל-חטא ואל-טעות מאחר והוא נשמר על ידי שמיים, אומר דברי שטן.

כשהמלך שלמה הוחלף על ידי מתחזה אפל

מה עושה שלמה כאשר שד מתחזה לו והוא נזרק אל הרחוב? לומד על בשרו את "אל יתהלל חכם בחכמתו".

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.