סיכום בתנ"ך: בראשית א-ב – סיפור הבריאה

משחר האנושות, בכל תקופה ותקופה התעניין האדם בשאלות כיצד, מדוע ומתי נברא העולם. הן המדע והן הדתות השונות מניחים הנחות שעד היום אינן ניתנות להוכחה.

הפרקים הראשונים של ספר בראשית, פרקים א' – י"א, עוסקים בראשית התפתחותו של העולם בכלל, והאנושות כולה בפרט. הדבר מעיד על כוונת המחברים שהתנ"ך יהיה ספר אוניברסלי, ולא רק לאומי בלבד. עם זאת, ברור שהם משמשים כפתיחה מיוחדת לתולדות עם ישראל: ההיסטוריה של האנושות כולה משמשת פתיחה להיסטוריה של עם אחד קטן.

שני סיפורי בריאה : כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית, שהיא חלק מיצירה גדולה יותר, יש קודם כל לתחום את גבולותיה. מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' 31. יש חוקרים הטוענים כי הסיפור  מסתיים בפרק ב' 3, ביום השבת. חוקרים אחרים, טוענים שהסיפור נגמר באמצע פס' 4 במשפט: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי כנראה ההשערה העדיפה, מכיוון שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו, שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ", "שמים" ואת הפעל "ברא", אבל בסדר כיאסטי. משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית. נימוק נוסף המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע. לדוגמא, השורש ב.ר.א מופיע בסיפור שבע פעמים אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו. ולבסוף, הנימוק החזק ביותר לדעתי הוא שהחל מהמשפט השני בפס' 4 משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן – אלוהים, מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא". המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל סיפור נוסף על בריאת העולם, שונה מאד מהראשון, ועל כך בהמשך.

חלוקת התנ"ך לפרקים: הסיבה לכך שפרק א' מסתיים ביום השישי מעניינת: חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה על-ידי הכומר הבריטי לנגדון, בראשית המאה ה – 13. על מנת "לנתק" את השבת מסיפור בריאת העולם, ולהמעיט בחשיבותה ובקדושתה [נא לזכור: בנצרות יום ראשון הוא היום הקדוש], הוא סיים את פרק א' בפסוק 31. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגרלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה של לנגדון על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. לנגדון חילק את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את חלוקתו של לנגדון ללא ערעור!

"יש מאין" או "יש מיש"?  פסוק 1 מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכל. אלהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל.

האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלהים. על-פי פתיחת פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית, ולא ארחיב.

סיפור הבריאה בבראשית א-ב : על-פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר", כלומר בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עצם הבריאה. ביום הראשון ברא אלהים את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של אלהים. חז"ל טוענים כי אלהים ברא קודם כל את האור, משל לבנאי שהביא חומרי בניין, וכדי להתחיל בבנייה הוא מביא זרקור שיאיר את המקום.

סיפור הבריאה בנוי בצורה סכימטית ומתחלק לשבעה חלקים. בכל חלק יש נוסח קבוע: "ויאמר אלהים ….וירא ….. כי טוב…. ויהי ערב ויהי בוקר". למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת.

השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והאור, עליו מסופר ביום הראשון, מקורו מטה-פיסי, והוא איננו אור השמש.

בניגוד לכל שאר בעלי החיים, התנינים נזכרים כאן במפורש. זאת במסגרת תהליך הדה-מיתולוגיזציה שעבר סיפור הבריאה. בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח, המתארים מאבק אלים בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים, שעל גוויותיהם נבראו היבשות, הרי כאן אלהים יצר את התנינים לבדו, ללא כל מאבק.  בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים. הוא נברא "בצלם אלהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות. אחת המקובלות שבהן: אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות. בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.

סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי, נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של הקוראים.

מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – עלילות הראשית

סיפור הבריאה התנ"כי, התיאוריה המדעית וסצנה הוליוודית אחת שמגשרת בניהם