סיכום: על מצבה של ההיסטוריוגרפיה בישראל \ יואב גלבר
הפרשה: בשנת 1998 פירסם תדי כץ תזה המתיימרת לתאר מה קרה בטנטורה בשנת 1948. את ה'נתונים' שאסף ניתן להגדיר רכילות וסילופים רבים. על סמך כך, הוא טען כי חיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו טבח בתושבי הכפרים והרגו 200 עד 250 איש. אך זו עלילת דם בלבד. עיקרי התזה התפרסמו בעיתון, דבר שעורר סערה גדולה. המחבר נתבע לדין ע"י חיילי החטיבה על הוצאת דיבה ואת הוצאות משפטו מימנו פעילי שלום ואף- אש"ף. במהלך המשפט נחשף החומר המקורי ממנו נכתבה העבודה והיא אכן הוגדרה כמעוותת ומסולפת. כץ פירסם התנצלות וחזר בו מהתנצלותו יום למחרת.
תקדים לפרשה: דייויד אברהם הוציא ספר שהאשים את הקפיטליזם הגרמני בעליית הנאצים לשלטון. הנרי טרנר, היסטוריון אנטי מרקסיסטי טען שמדובר בסילוף המציאות. בדיקה מלאה העלתה עשרות טעויות קריטיות התומכות בתזת הסילוף.
הטענה כנגד שני מחברים אלו היא שעל מנת לקדם אג'נדה פרטית עשו עבודה רשלנית באיסוף העובדות כך שיתאימו לדעתם.
שאלות שעולות בעקבות הפרשה:
- מה אכן קרה בליל הטבח? לתשובה יש השלכות מרחיקות לכת, גם היום היות וישראל נתונה במאבק על דעת הקהל העולמית.
- מה המשמעות של "חופש אקדמי", האם בשם החופש האקדמי מותר לסלף ולשקר? על סמך תגובות התומכים בכץ, נראה שמושגים כמו סילוף, רשלנות ובדיה הינם מושגים שנויים במחלוקת שיש להגדירם.
- האם יש לביהמ"ש זכות להכריע בסוגייה אקדמית- היסטורית? מחד, ברור שלא ומאידך, אם האוניברסיטה לא עושה את עבודתה היטב בענייני שיפוט והדרכת תלמידיה, על ביהמ"ש להתערב.
- האם המנחים והמרצים כשירים לעשות עבודתם? והאם אמות המידה להערכת עבודות נכונות?
- האם המתקפה הפוסט מודרנית על ההיסטוריוגרפיה מחזירה את התחום אחורה למצב בו ההיסטוריון הופך לממציא ההיסטוריה ולא מספרה? השאלות החשובות ביותר נוגעות לתקפותה המדעית של ההיסטוריוגרפיה.
- מהם כלי המחקר המתאימים לחקר ההיסטוריה? האם כמו בעבר, הסתמכות בלבדי על מסמכים אותנטיים או שמא כמו שטוענות המגמות החדשות, פירוק טקסטים והרחתם לכדי פרשנות הקורא?
יישום התיאוריה הפוסט-מודרניסטית על ההיסטוריוגרפיה הוא מסכון ואינו נעשה בתום לב. יש בו סכנה במיוחד כשהוא מיושם על תקופות קרובות המשפיעות על הלגיטימציה של הציונות.
ההיסטוריוגרפיה הציונית באקדמיה הישראלית
האם מותר ללמד ציונות באוניברסיטה? המחקר האקדמי על תולדות הישוב והציונות עמד לעתים קרובות במאבק עם גיבורי ה'ישוב' עצמם, שהיו עדיין בחיים בזמן שנכתבו עבודות שבוחנות באופן ביקורתי את הקונצנזוס שיצרה ההיסטוריה הרשמית.
היסטוריוגרפיה כדיסציפלינה
בין ידע ליצירה
מגמות פוסט-מודרניסטיות מהוות איום על תחום ההיסטוריוגרפיה. התחום מצוי במרווח בין מדעי הרוח למדע החברה. התחום במתח בין היותו מדע לבין היותו אומנות. הוא לא יכול להיחשב כמדע טהור משום שאינו עורך ניסויים ואינו יכול לנבא דבר. עם זאת, גם אסטרונומיה וגאולוגיה מסתמכות על תצפיות ונחשבות מדע לכל דבר.
מבקרי ההיסטוריונים טוענים כי הם דומים לסופרים המסתמכים על כשרונם ודימיונם אך ההיסטוריון נמדד באמות מידה של דיוק, מהימנות ואמינות כאשר הרכיב הספרותי בכתיבת היסטוריה הוא משני. ההיסטוריון זקוק קודם כל להכשרה בתחום שכל ביקורת המקורות ההיסטוריים בעוד האמן, זקוק קודם כל לכישרון.
ההיסטוריוגרפיה בין מדעי הרוח למדעי החברה
הייחוד של התחום בין הרוח לחברה נובע מהטיפול הן בטקסט (מדעי חברה) והן בהקשריו השונים (מדעי הרוח). התחום שואף לשיווי משקל דינמי בין הקשר ובין טקסט, בין פרט לבין הסביבה בה הוא קיים. קריאה בין השורות הינה חסרת משמעות עבור היסטוריון, אם היא מוצאת מהקשר נכון.
הכלי הראשון במעלה עבור היסטוריון הוא ידע כללי נרחב ומעמיק. תשתית זו הינה הכרחית להבנת מקורות היות והיא מספקת את ההקשר הנכון והכה חשוב להבנת טקסט. ידע נרחב מאפשר להיסטוריון לא להיסחף אחר המקור ולהתייחס אליו באופן ביקורתי.
הכלי החשוב הבא הינו כלים לשוניים. הכלים להבנת הדקויות והניבים היחודיים לתקופה הם קריטיים להבנת טקסט היסטורי. הדבר חשוב במיוחד בשפה העברית המתפתחת ומשתנה במהירות. כדוגמא לכך ניתן להביא את המילה חבלה שמשמעותיה נכון ל-1948 היא הרס בתים וכבישים בעוד שפפה תירגם מילה זו כטבח.
כלי חשוב נוסף הוא ידיעת גיאוגרפיה. הכרת הזירה הגיאוגרפית של שדה המחקר היא חובת ההיסטוריון. כמו כן, עבודה היסטוריונית טובה כתובה באופן רהוט, ברור וקריא. עליו לגבש ממצאיו לתמונה שלמה ולעשות זאת באופן רהוט.
רק בעקבות כל התכונות האלו באים חומרי המקורות: מסמכים, עיתונם, עדויות וכו'. אופן השימוש של ההיסטוריון בכלים אלה כפוף לשורה של כללים מוסכמים, גם אם לא כתובים שיפורטו בהמשך.
היסטוריציזם, תרומתו ומבקריו
הזרם ששלט בהיסטוריציזם דוחה חשיבה הולסיטית ואחידה לגבי ההיסטוריה ומתמקד בלבחון ייחוד, שינוי ומגוון. הוא טוען שביכולתו להסביר כל אירוע שאירע בעבר. במהלך המאה העשרים הזרם הותקף ע"י היסטוריונים חדשים והיסטוריונים מרקסיסטים. הם כינו אותו בטעות פוזיטיביזם. פוזיטיביסטים היו אסכולה זניחה ששאפה להפוך את ההיסטוריה למדע הטבע, לקבוע חוקים על פיהם היא עובדת ואף לצפות את העתיד. קרל פופר גינה את הדטרמיניזם ההיסטורי המוצע בפוזיטיבזם וחשוב לציין כי אין זה היסטוריציזם כלל.
תרומת ההיסטוריציזם היא בהעמדת ההיסטוריה בתחום ידע מובחן מאחרים, תחום שיש לו כלים ושיטות מחקר ייחודיות. היסטוריון טוב צריך לבחון את העבר במושגי העבר ולא במושגיו שלו. חוקר היסטוריה צבאית למשל, מוכרח להיות קודם כל היסטוריון ורק אז, מומחה צבאי. יישום גישה זו הרחיב את כל המחקר ההיסטוריוניים לכלים מתחומים רבים אחרים. אסכולת ה'אנאל' שנוסדה בצרפת שילבה שיטות מחקר מתחומים רבים במאמץ להפוך את המחקר ההיסטורי לכמותי. שאיפת ההיסטוריציזם להסביר הכל זכתה לביקורת רבה.
אקסיומה היסטוריציסטית חשובה היא ההנחה כי יש אמת אחת ועל אף הקושי להגיע אליה בשלמותה, יש לשאוף לכך. לטענתי, ההיסטוריה יכלה ויכולה להתרחש בדרך אחת בלבד. כל אמירה אחרת סותרת את חוקי הטבע, תאריך של אירוע יש רק אחד והוא בלתי נתון לוויכוח כמו גם מספר הרוגים באירוע הוא מספר אחיד וכו'. הכרונולוגיה היא חשובה שכן היא קובעת את המסגרת לזיהוי הקשרים הסיבתיים בין אירועים.
ראיית ההיסטוריה מלמעלה למטה
מחד, העובדות והנתונים היבשים הם יסודה של ההיסטוריוגרפיה. מאידך, הנתונים מושפעים להטיית פרשנות של מי שכותב ומייצר אותם. יש חשיבות לנקודת המבט והיא יכולה להניב אמת שונה ולא אחידה. יש לבחון את כל זוויות הראייה באופן עמוק וביקורתי ולא באופן שטוח ומוטה.
אחרי מלחה"ע השנייה דגלו היסטוריונים מרקסיסטים בהיסטוריה מלמטה, כזו שבוחנת את חיי היומיום של אנשים מכל השכבות החברתיות. לפני כן, עיקר החומר התיעודי היה של שכבות גבוהות. חשוב לציין שהיסטוריה מלמטה אינה המצאה חדשה או אידיאולוגיה ונעשתה גם לפני המרקסיסיטים. יש דוגמאות רבות לשילובים של היסטוריה מלמטה וגם מלמעלה. בשנות ה-60 וה-70 גם בישראל התחילו בהיסטוריה מלמטה.
חשוב לזכור שהגדרות הלמטה והלמעלה בהיסטוריה הן הגדרות דינמיות המשתנות תדיר. בשנים האחרונות מורחב מושג ההיסטוריה מלמטה לכדי דיבור על המפסידים או האחרים בכל מאבק. פפה שואף לחקור את טנטורה דרך עיני הקורבנות ולא רק המקרבנים, הוא טוען שעדויות ה'מפסידים' הן העדויות האמיתיות. אני טוען כי כיון שיש רק אמת אחת יש לבחון אותה גם מלמטה ומלמעלה. שילוב ואיזון בין הלמטה ללמעלה חייב להיעשות בהתייחסות לאירוע הנחקר. כלומר, קרב למשל, ראוי שייחקר דרך הלוחמים (למטה) ומערכה או מלחמה ראוי שתיחקר דרך ראשי הצבא (למעלה).
אובייקטיביות וניטרליות
השאיפה צריכה להיות לצמצם את הפער בין פרשנות סובייקטיבית של צופים ופרשנים בהיסטוריה לבין האמת ההיסטורית. יש לשלב נקודות מבט שונות, לנתח את הזהה והמפריד ביניהן תוך כדי מודעות שלא ניתן להגיע לתמונה מקיפה ומושלמת.
אין לבלבל בין אמת היסטורית לבין אובייקטיביות. היסטוריון לא נמדד בהצלחתו בהימנעות מנקיטת עמדה אלא באיסוף חומר קפדני ומעמיק. יש להיסטוריון דעות ועמדות אך עליו להיות ביקורתי כלפי עצמו ומוכן לנטוש את עמדותיו אם החומר ההיסטורי אינו מתיישב עימן.
ההיסטוריון ומושא מחקרו
החוקר צריך לפשוט את הנחותיו כלפי העולם ולהיכנס למושגים והגדרות שתקפים בתקופה הנחקרת. משימתו הבאה היא לתרגם את ממצאיו (כפי שהם, לא כפי שהיה רוצה לתרגמם) לשפה מודרנית שתהיה מובנת לקהלו. ההסיטוריון צריך להיזהר במיוחד בחקירת דברים קרובים לו על מנת שלא יהפוך לתועמלן של השקפת עולמו.
חיקוי מדעי החברה
אימוץ מושגים ממדעי החברה מניח מכשולים לפתחו של ההיסטוריון. במדעי החברה למשל, נוהגים להתחיל תהליך מחקר בניסוח השערה ואז מאוששים או מפריכים אותה על סמך הנתונים. כשהיסטוירון עושה זאת, הוא נגרר לספוקלציות בסגנון 'מה היה קורה אילו' שאינן במקום. במקום שאלת מחקר מוקדמת יש להגדיר באופן רחב את הנושא והפרמטרים לבחינתו.
ההיסטוריון חייב להימנע משיפוט. לעתים נוטים לשפוט מתוך ראיית רטרוספקטיבית אך אין זה תפקיד ההיסטוריון. טעות נוספת שעושים היסטוריונים היא הליכה עיוורת אחר סטטיסטיקה, מספרים וטבלאות כאשר גם את אלו חשוב לראות באור ספקני וביקרותי.
היסטוריונים רבים מתבלבלים גם בין רב תחומיות- אימוץ שיטות מחקר מכמה שיטות שונות, לבין אל תחומיות- התעלמות וטשטוש כללי המחקר בכל אחת מהשיטות.
כמו כן יש להימנע בשימוש בטכנולוגיה וירטואלית בחקר ההיסטוריה. מיצג אור קולי טוב אולי בהצגתה המוחשית של ההיסטוריה אך אין הוא מועיל בהסברתה.
היסטוריה וזיכרון
זיכרון קולקטיבי ואינדיבידואלי
מערכת החינוך בבתי הספר שינתה את תכניות הלימוד בעקבות הרביזיוניזם החדש באקדמיה. לימוד היסטוריה בביה"ס הוא בבחינת הבניית זיכרון קולקטיבי, השיניוי בתכניות הלימודים מהווה 'הפרטה של הזכרון הקולקטיבי'. לפי גוטווין, המאבק בין היסטוריונים חדשים לישנים הוא כבר לא על היסטוריה אלא על הזיכרון התודעה ועל הניסיון להמאיס את ההוויה הקולקטיביסטית.
הגדרות הקולקטיב וזכרונו הן מעורפלות ולא ברורות. מי קובע מה נכנס כחלק מזכרון זה ומה לא? אין לשאלות אלו תשובות.
גם ההגדרה ל'זיכרון' שנויה במחלוקת. ידוע ממחקרים פסיכולוגיים שגם הזיכרון חשוף להטיות ואין להסתמך עוד על עדות אנושית בלבדית מבלי לאמתה. ההתייחסות לעדויות אנושיות היא יותר אנתרופולוגיה מאשר היסטוריה, ההיסטוריון צריך לראות בעד צינור, כלי מחקר, המוביל להתרחשויות העבר לא גיבור בנראטיב ספרותי.
היסטוריה של הזכרון ושל ייצוג ההיסטוריה
זכרון קולקטיבי, על אף חוסר ההגדרה שלו דומה למילה מיתוס. מיתוסים היסטוריים חדשים מנסים ללמד לקח, לתרץ ולהסביר את אירועי העבר. הגישה הפוסט מודרניסטית רואה את ההיסטוריון כמעצב זכרון קולקטיבי, מיתוס. אך בעיני זה אינו תפקיד ההיסטוריון. הוא לא צריך לשרת כמגבר של מיתוסים אלא דווקא כמטיל ספק, בוחן ומבקר.
היסטוריה איננה זכרון, לא אינדיבידואלי ולא קולקטיבי. הבניית זכרונות קולקטיביים היא תופעה שנחקרת מחקר היסטורי, מחקר שבוחן מי פיתח מיתוס ומדוע התפתחו. אך אין לבלבל בין תחום זה, על אף חשיבותו, לבין חקר אירועים וההיסטוריה האמיתית של בני האדם.
הערות לסיום
השפעת ההתפתחויות הטכנולוגיות
צפייה במדיה מחליפה קריאת ספרים כיום. גם בתחום זה ישראל משתרכת מאחורי העולם. הסדרה ההיסטוריה של הציונות שהיתה חלוצה התחום, גם לא היתה חפה מליקויים. הסדרה תקומה, היתה כשלון היסטורי חרוץ והתמקדה בפרובוקציות קיצוניות במקום בהיסטוריה. גם באינטרנט המצב בכי רע ואין אפילו מקור מוסמך אחד למסמכים היסטוריים ישראליים.
התקופה שבפתח
בחינה ביקורתית של העשור הראשון של ההיסטוריה הישראלית עוררה ויכוחים ציבוריים רבים. הקושי בטיפול במחלוקות הוא היעדר שפה משותפת, ההיסטוריוגרפיה הישראלית איבדה את הבסיס הדיסציפלנרי שלה. מחלוקת היא דבר מבורך אך היא זקוקה לשפה, עקרונות ואתיקה משותפים.
כדי לשקם את ההיסטוריוגרפיה הישראלית יש לקבוע מהי מלומדות היסטורית, לקבוע נקודות השקה וגבולות עם תחומים אחרים ולהוקיע את מי ששם את דעותיו והשתייכותו הפוליטית קודמות ללמדנות היסטורית.
