סיכום: בין יהודים לערבים, פנים אל פנים/ תום שגב
הפרק "בין יהודים לערבים, פנים אל פנים" לקוח מתוך הספר 1949-הישראלים הראשונים של תום שגב. הוא מציג המון ציטוטים בספר זה ממקורות שונים.
שתי שאלות מרכזיות- התפיסה של ההנהגה לגבי הערבים בישראל: איך מתמודדים עם אוכלוסייה זו לאחר שנוצר רוב יהודי בישראל? מה הביא לשינוי בתפיסה זו?
כינון הממשל הצבאי: האוכלוסייה הערבית תחת ממשל צבאי אך מדוע הונהג ממשל צבאי זה ע"י בן גוריון? המטרה- לפצל ולהפריד בין שתי החברות, שיקול בטחוני, ולשלוט בקולות הבוחרים של הערבים.
עיקרי המאמר- זמן מה לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק, חדלו היחסים בין היהודים לערבים להתנהל בעימות שבין מדינות. הסכסוך הישראלי-ערבי התמקד עתה במפגש בין בני אדם, פנים אל פנים, מנצחים ומנוצחים. היה זה מפגש קשה. ערבוב של רצון טוב וחשש. בפתיחת המושב הראשון של הכנסת היו בה שלושה ח"כים ערבים. ערביי ישראל הורשו להצביע ולהיבחר, אך דעת הרבים הייתה שהמיעוט הערבי מהווה סכנה למדינה, בימי שלום כבימי מלחמה. על כן, בן גוריון הורה לכונן ממשל צבאי שהגביל את זכויות הערבים וחירותיהם.
סמוך להחלטת החלוקה (כ"ט בנובמבר 47'), החלה מפלגת פועלי ארץ ישראל להכין את סדרי החיים במדינה היהודית. בתוך כך, הקימה מפא"י שורה של ועדות ובהן אחת שהופקדה על בירור היחסים עם הפועל הערבי. חברי הוועדה יצאו מתוך הנחה שהארץ תחולק ע"פ התוכנית לשתי מדינות, יהודית וערבית, ואלה יחיו בשלום ומערכות הכלכלה שלהן ישתלבו זו בזו. על אף הקשיים בדבר, הם היו אופטימיים והאמינו כי הערבים ישלימו עם המצב.
הלך הרוח בדיונים ההם היה מעמדי-פועלי יותר משהיה ממלכתי-ציוני. המגמה היתה לשלב את הערבים בתוך מוסדות ההסתדרות כדי לחזק את השלטון הפועלי בארץ. בתוך כך, הוצע לוותר על עיקרון ה"עבודה העברית" שהיה כמעט מקודש באותם ימים. המשתתפים בדיון חשבו אמנם גם על ההיבט הלאומי של היחסים עם הערבים, וקיוו שיצליחו למשוך אותם אל מרכז סוציאל-דמוקרטי שיהיה מעוניין בשיתוף פעולה עם המדינה, ההסתדרות ומפא"י. לשם כך החליטו לשקם את ארגון הפועלים הערבי שפעל הרבה שנים בחסות ההסתדרות ונקרא- "ברית פועלי ארץ ישראל". למעשה, הייתה מגמה לשלב את הערבים בחיי המדינה היהודית. לבון (שהיה ח"כ דאז) ראה בשילוב הערבים בחיי המדינה מבחן לרעיון הציוני ולמוסר היהודי. בתוך כך, חשב גם על יחסי הציבור של המדינה ועל דימויה בעיני זרים.
בחודשים הבאים השתוללה בארץ מלחמה, ובעיצומה הוכרזה עצמאות המדינה. מאות אלפי ערבים ברחו וגורשו מבתיהם. צה"ל סבל אבדות קשות בהרוגים ופצועים. על רקע זה, נחלשה המגמה לשלב את אלה מהערבים שנותרו בארץ כאזרחים שווי זכויות. לנוכח מספרם המועט, שוב לא היה הכרח לשלבם, וגברה המגמה לבודדם. מגמה זו ביטאה צרכים ביטחוניים, אינטרסים כלכליים ושיקולים פוליטיים, אך ביטאה גם נקמנות וחרדה. היה מאבק בין מגמה של יד רכה ליד חזקה.
העובדה שלפחות 600 אלף ערבים לא היו עוד בארץ נתנה תקווה, אך 100 האלף שנשארו-עוררו דאגה.
בממשלה הזמנית, שקמה עם הכרזת העצמאות וכיהנה עד אחרי הבחירות לכנסת הראשונה, היה משרד לענייני מיעוטים ובראשו השר בכור שלום שטרית. שטרית קבע כי משרדו אחראי ל"שמירת האינטרסים של הערבים". בתוך חודשים אחדים נסגר משרד המיעוטים, והסמכות לטיפול בענייני הערבים הפכה נושא לתחרות בין רשויות שונות ואישים שונים, כי הבטיחה לבעליה עוצמה רבה.
היו כמה וועדות שרים שעסקו בענייני הערבים, אך בן גוריון נטה לקבוע את מדיניות המיעוטים בעצמו. ימיים אחדים לאחר מעשי הזוועה שבוצעו בעת כיבוש רמלה ולוד (יולי 48'), זימן בן גוריון את אלימלך זליקוביץ ("זליג" אבנר-אחד מראשוני המפקדים בהגנה) והטיל עליו לכונן ממשל צבאי בכל שטחי הכיבוש. הצבא לא נטה לשתף פעולה עם הממשל של אבנר, וגם משרדי הממשלה ניסו תחילה לעקוף את הממשל הצבאי. עם זאת, בתוך חודשים אחדים התמסד והתרחב הממשל-ולקראת סוף 49' העסיק למעלה מאלף איש. בתוך שלושה חודשים הורה בן גוריון שהממשל הצבאי ירכז את פעולות המשרדים הממשלתיים בקרב האוכלוסייה הערבית← הסמכות בענייני ערבים-היא המושל הצבאי.
לדברי יועץ רה"מ לענייני ערבים, עבודת הממשל הצבאי הייתה יעילה יותר מעבודת משרד הפנים.
זה היה מאבק בין שתי אחוזות מנהליות. מאבק פוליטי על השליטה הבלעדית בחייהם של עשרות אלפי בני אדם. הפוליטיקאים העריכו כי מי שישלוט בערבים ישלוט גם בקולותיהם.
הבסיס החוקי שאפשר את כינון הממשל הצבאי, עבר לישראל משלטונות המנדט הבריטי. (תקנות הגנה לשעת חירום-45'). בתקנות אלה יש הפרה של מושגים אלמנטאריים של חוק, צדק ומשפט. התקנות נותנות סנקציה לשרירות מוחלטת של השלטונות האדמיניסטרטיביים והצבאיים.
עורכי הדין- כינוס עורכי הדין החליט כי הסמכויות שניתנו לשלטונות בתקנות לשעת חירום שוללות מהתושב הארצישראלי את הזכויות היסודיות של האדם, וכי התקנות חותרות תחת יסודות החוק והמשפט, מהוות סכנה חמורה לחופש הפרט ולחייו, ומשליטות משטר של שרירות לב, ללא כל פיקוח משפטי.
חוקת החירום אפשרה לממשל הצבאי לסגור את אזורי הישוב הערביים, ולהגביל את הכניסה אליהם והיציאה מהם לבעלי רישיונות בלבד. למעשה, כל תושב נדרש להצטייד ברישיון ממשרד ממשלתי או המשטרה, כדי לצאת מכפרו לכל מטרה! הממשל הקפיד מאד בעניין הרישיונות, והעוברים על צווי המושלים הצבאיים הועמדו בפני בתי דין צבאיים.
בנוסף, לקציני הממשל היו סמכויות נרחבות להטיל קנסות ועונשים שונים גם ללא משפט. הממשל הצבאי היה מלווה מראשיתו בשרירות רבה. החיפושים ומסדרי הזיהוי ההמוניים, העוצר ומשטר הרישיונות, הפחידו את האוכלוסייה, השפילו אותה והציקו לה. באזורי הממשל הצבאי התגוררו כמה עשרות אלפי ערבים, רובם כפריים, אנשים מבוהלים ללא הנהגה. הם לא סיכנו את ביטחון המדינה. הממשל הצבאי הוקם על מנת למנוע את שובם של הפליטים, ולגרש את אלה שהצליחו לגנוב את גבולות המדינה ולחזור לבתיהם. בתוך כך, גירשו גם ערבים שלא הסתננו מעבר לגבול.
תפקידו השני של הממשל היה לפנות שכונות וכפרים (נטושים וגם כאלו שלא), ולהעביר את תושביהם למקומות אחרים בארץ. היו בהם שפונו מתוך "רצועת ביטחון" לאורך הגבולות, והיו שהועברו כדי לפנות את בתיהם ליהודים. תפקידו השלישי של הממשל היה להטיל על האוכלוסייה פיקוח פוליטי-בתוך כך בודדו אותה מהאוכלוסייה היהודית.
בראשית 1949 המטרה העיקרית הייתה-מניעת הסתננות. לאורך הגבולות סימנו רצועה ברוחב שמונה מטרים, והכריזו עליה כשטח צבאי. כל זר שנמצא בה- נורה ללא אזהרה. כתוצאה מכך, פחת מספר המסתננים.
ככל שפסקו הקרבות ונכון הממשל הצבאי, נעצרה גם בריחת הערבים ופחתו הגירושים ההמוניים אל מעבר לגבולות. רוב הערבים שגורשו כעת מבתיהם הועברו למקומות יישוב אחרים, בתוך תחומי המדינה. בראשית מאי רשם בן גוריון: "יש כ-17,000 פליטים ישראלים ומסתננים. כמה פליטים וכמה מסתננים? לא ברור". ראש הממשלה הורה שלא להתיר לפליטים לחזור לכפריהם. העברת הערבים ממקום למקום, לפי דרישות הצבא או כדי לאפשר התיישבות על אדמותיהם, נדונה מפעם לפעם בוועדת השרים לענייני הרכוש הנטוש. אף הייתה וועדה שהתעסקה בזה ונקראה "וועדת ההעברה".
ערביי הארץ נחלקו אפוא לכמה קבוצות. רובם נמלטו או גורשו לפני המלחמה ובמהלכה, והיוו יחד לפחות 600 אלף. בין הנשארים היו כמה אלפים שגורשו מבתיהם, אך רובם הורשו לשבת במקומותיהם והיו לאזרחי ישראל. מספרם נע בין 150-160 אלף והוא עלה בהתמדה.
היו שגנבו את הגבול בניסיון לחזור הביתה- אלה המסתננים שבן גוריון הורה לגרש. אך אלפים מהם הורשו להישאר. עוד אלפים קיבלו רשות לחזור במסגרת התוכנית לאיחוד משפחות.
רוב הישראלים לא התרועעו עם ערבים ורוב הערבים לא "התבוללו" בחברה הישראלית. הם חיו אלה לצד אלה, כמעט ללא מגע. לא רק האויבות הרחיקה אותם, לא רק ההבדלים באורחות החיים ובתרבות, אלא גם השלטונות ראו להפרידם. בידוד האוכלוסייה הערבית מהמערכת הפוליטית, המנהלית והחברתית, נדרשה כדי לייעל את הפיקוח הפוליטי שהוטל עליה.
אנשי מפא"י ראו לנגד עיניהם את האינטרס הממלכתי ביטחוני, כפי שהגדירוהו, ובתוך כך עשו מאמץ כדי למנוע את פעילות המפלגה הקומוניסטית בין הערבים. דהיינו הקומוניסטים ימצאו עם ביטול הממשל הצבאי או הגבלתו כר נרחב יותר לעבודת ההסתה והביקורת. יחד עם זאת, אנשי מפא"י ראו לנגד עיניהם גם את האינטרס של מפלגתם. "הממשל הצבאי הבטיח את קולות הערבים" (דברי אחד מעוזריו של בן גוריון).
הוויכוח בין "היד החזקה" ל"יד הרכה", בין המגמה לבודד את ערביי ישראל לבין המגמה לשלב אותם בחיי המדינה- השתקף גם בעיתונים, ובצדו השתקפה בהם הדילמה בין עקרונות נעלים למציאות קשה, בין אידיאלים לאינטרסים. בתוך כך הייתה התלבטות אמת, וגם הייתה צביעות.
ביקורת- מה שחסר בטקסט "בין יהודים לערבים, פנים אל פנים" של תום שגב זה שאין אפשרות חלופית או הצעה אחרת למה שקרה וזה מפני שהוא היסטוריון והוא מתאר את המציאות כמו שהוא רואה אותה.
